תאודול ריבו – הבדלי גרסאות

ריבו היה מחברה של [[מונוגרפיה]] רבת השפעה במאה ה-19 על [[שכחה]] והיזכרות, '''מחלות הזיכרון: מאמר בפסיכולוגיה פוזיטיבית''' (''Les Maladies de la mémoire'', [[1881]]). ספרו של ריבו הוא בו זמנית דין-וחשבון על ה[[זיכרון]] ועל טבעו של ה[[אני]] והמודעות העצמית (''le moi''). כפי שריבו מציג זאת, העצמי נחווה כשני מצבי קיום תלויים החודרים זה את זה הדדית (בדומה לזיכרון אצל [[מרסל פרוסט]]).

 

 

העצמי הדיאכרוני, "האישיות המודעת" על-פי ריבו, מכיר וחווה את עצמו דרך המשכיותו עם ה[[עבר]]. זהו '''העצמי כסובייקט של ההיסטוריה של עצמו'''. ככזה, זהו דבר מיוצר, מוזן ומחודש על ידי הזיכרון. כמו העצמי הסינכרוני, זוהי תופעה שמשנה צורה במהירות, שעוברת ללא הפוגה דרך שלבי גדילה, [[דגנרציה]] ושעתוק. אך חידוש עצמי הוא אפשרי רק משום שמקום לזיכרונות חדשים ו[[אסוציאציה|אסוציאציות]] חדשות נוצר כל הזמן. והמקום זמין רק משום שזיכרונות ישנים דוהים, ונחלשת יכולתם לעורר [[רגש]]ות אליהם קושרו בעבר, עד שלעתים הם אינם אלא זיכרונות של זיכרונות. לשון אחר, התזה של ריבו היא שהשכחה היא בו-זמנית נורמאלית והכרחית: "לחיות פירושו לרכוש ולאבד; החיים מורכבים מהתפרקות כמו-גם מצבירה. שכחה היא התפרקות...ללא ההחרבה הטוטאלית של מספר רב מאוד של מצבי תודעה, וההדחקה הזמנית של רבים אחרים, היזכרות הייתה דבר בלתי אפשרי. שכחה, מלבד במקרים מסוימים, אינה מחלה של הזיכרון, אלא תנאי לבריאות ולחיים"{{הערה|1=Ribot 1883: 61 }}.