ליאו אטינגר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yoavd (שיחה | תרומות)
Yoavd (שיחה | תרומות)
שורה 10:
ב-1966 מונה אטינגר לפרופסור של פסיכיאטריה ב[[אוניברסיטת אוסלו]] והפך לראש הקליניקה הפסיכיאטרית באוניברסיטה.
 
לאחר המלחמה ליאו אטינגר הקצה כל זמנו ומאמציו לחקר הסבל האנושי עם דגש על פסיכיאטריההפסיכיאטריה הקלינית, ובפרט [[ויקטימולוגיה]] ופסיכיאטריית אסונות. מחקריו היוו ציון דרך בחקר ההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיות ארוכות הטווח של מתח קיצוני, ובחקר חווית הפליט. בין פרסומיו נכללים ״ניצולי מחנות ריכוז בנורבגיה ובישראל״ (1964), ״תמותה ותחלואה לאחר לחץ קיצוני״ (1973) ו״זרים בעולם״ (1981).
 
ליאו ואשתו ליזל אטינגר<ref>{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = http://www.unica-network.eu/news/robert-quinn-scholars-at-risk-to-receive-the-university-of-oslos-2012-human-rights-award|כותרת = Robert Quinn & Scholars at Risk to receive the University of Oslo’s 2012 Human Rights Award}}</ref> הקדישו את חייהם לקידום זכויות אדם, ולמאבק נגד אי-צדק וגזענות. היה להם תפקיד חשוב בתנועת זכויות האדם בנורבגיה. הודות למאמציהם, נורבגיה גם הפכה למדינה הראשונה בעולם אשר מינתה יו״ר לפסיכיאטריית אסונות. כאשר [[ארגון הבריאות העולמי]] פרסם ב-1992 את סיווג המחלות הבינלאומי [[ICD]]-10, הוא כלל בתוכו קטגוריה בשם ״שינוי אישיותי מתמשך בעקבות חוויה קטסטרופלית״, מושג איבחוני המבוסס על עבודתו של אטינגר.