נחמן קרוכמל – הבדלי גרסאות

ר' '''נחמן קְרוֹכְמַל''' ('''רנ"ק'''; נכתב גם '''קרוכמאל'''{{הערה|1= וב[[כתיב]] [[יידיש|יידי]]: '''קראָכמאַל''' או '''קראָחמאַל'''}}; [[ז' באדר]] [[ה'תקמ"ה]], [[17 בפברואר]] [[1785]] – [[א' באב]] [[ה'ת"ר]], [[31 ביולי]] [[1840]]), [[הוגה דעות]] ו[[היסטוריון]] [[יהודי]], מהבולטים שבאנשי [[תנועת ההשכלה]] ב[[יהדות גליציה|גליציה]] וממייסדי תנועת [[חכמת ישראל]]; "פילוסוף היהדות השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה".{{הערה|אליעזר שביד, '''תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש''', עמ' 174.}} סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה וב[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]] במהלך [[המאה ה-19]]. בספרו היחיד, "[[#"מורה נבוכי הזמן"|מורה נבוכי הזמן]]", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר [[תולדות עם ישראל]], והגותוסוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

נחמן הכהן קרוכמל נולד לר' שלום קרוכמלניק, [[סוחר]] אמיד, ב[[שטעטל|עיירה]] [[ברודי]] שב[[גליציה]]. הוא נישא בגיל 14 (ולפי עדויות אחרות - בגיל 16) לשרה לבית הברמן, ועבר לגור אצל חותנו העשיר בעיירה [[ז'ולקווה]] שליד בירת גליציה המערבית, [[לבוב]] (למברג). מלבד החינוך היהודי המקובל ב[[תורה]] וב[[תלמוד]], למד גם [[פילוסופיה יהודית]], בעיקר מכתבי [[רמב"ם]] ו[[אברהם אבן עזרא]], והחל לעיין גם בהגותם של אנשי ההשכלה [[משה מנדלסון]] ו[[שלמה מימון]], ב"{{ה|ביאור}}" של מנדלסון למקרא ובגיליונות "[[המאסף]]". בצעירותו נפגש עם המשכילים [[מנחם מנדל לפין]] ו[[יהודה ליב בן-זאב]], אנשי דור המעבר שאחרי [[השכלת ברלין]], והושפע מהם; ועוד יותר הושפע ממשכיל גליציאני בשם ברוך צבי ניי (Neu), ובספרייתו קרא ספרי השכלה עבריים וכלליים. הוא למדלימד עצמו [[גרמנית]], כךכדי שיכול היהשיוכל ללמוד בשפת המקור את משנתם של פילוסופים לא יהודים, בעיקר של [[עמנואל קאנט|קאנט]], [[יוהאן גוטליב פיכטה|פיכטה]], [[פרידריך וילהלם שלינג|שלינג]] ו[[גיאורג וילהלם פרידריך הגל|הגל]]. בהמשך למד במידה מסוימת שפות נוספות, ובהן [[לטינית]], [[צרפתית]], [[ערבית]] ו[[סורית]]. תלמידיו העידו עליו שהשכלתו הייתה מקיפה, הן בספרות ישראל הדתית והכללית, לרבות [[שירה עברית]], והן בספרות ה[[מדע]]ית הכללית של תקופתו.

ב-[[1808]] בא ל[[לבוב]] כדי להירפא ממחלה, ושם הכיר את [[שלמה יהודה רפפורט]] (שי"ר), שייעשה לימים תלמידו-חברו. בשל מחלתו המליצו לו רופאיו לעבור לקריאה קלה, ולכן עבר מ[[פילוסופיה]] ל[[היסטוריה]], והתעמק בספרו של [[עזריה מן האדומים]] "[http://aleph.nli.org.il/nnl/dig/books/bk001072949.html מאור עיניים]" ובספרי היסטוריה לועזיים. ב-[[1814]] החל לקבץ סביבו חוג תלמידים; הוא נהג לטייל עמם בגניםבהרים שבאזור ז'ולקווה ולשוחח אתם בענייני פילוסופיה, היסטוריה וספרות עם ישראל. הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב משכילי [[יהדות פולין|פולין]], והיה מורם וידידם של רבים מאנשי תנועת ההשכלה וחכמת ישראל, ובהם שי"ר (אם כי הייתה מתיחות ביניהם במשך השנים), [[יוסף פרל]], [[מאיר הלוי לטריס]], [[יצחק בר לוינזון|ריב"ל]], [[שמשון בלוך]], [[יעקב שמואל ביק]], ר' [[צבי הירש חיות]], ואחרים, וכן של בנו, [[אברהם קרוכמל]]. שומריהשמרנים המסורתהאורתודוקסים המתנגדים להשכלה התנגדו לרנ"ק ולהגותו (הגות שכללה [[ביקורת המקרא]] במידה מתונה ו[[מחקר התלמוד|ביקורת התלמוד]]), אף על פי ששמר מצוות. לאחר ביקור שלו בעיירות ה[[קראים]] בגליציה ב-[[1815]] והתכתבות עם חכמים קראיים העלילו עליו ה[[חסידים]] שהפך לקראי, והוא כתב "איגרת התנצלות" והתנער ממה שיוחס לו.

לאחר מות חותנו החל להתפרנס מ[[מסחר]] ומ[[גבייה|גביית]] [[מס]]ים, ואחר כך מ[[הנהלת חשבונות]]. הוא עסק גם בענייני [[הקהילה היהודית|הקהילה]], היה "ראש הקהל" ו[[פרנס]] בז'ולקווה, ואף סייע לשחרר משכילים צעירים מחובת השירות הצבאי. לאחר הפצרות מתלמידיו וידידיו החל כותב מאמצע שנות העשרים ואילך את ספרו, שיש סוברים שהתכוון לכנותו, או לכנות חלק מפרקיו, "שערי אמונה צרופה". ב-[[1836]] עבר לשנתיים ל[[ברודי]], וב-[[1838]], כשהחמירו מחלותיו, עבר לגור אצל בתו ב[[טרנופול]]. הוא סירב להצעה להיות [[רב|רבהּ קהילה]] של ב[[ברלין]], אם כי לא ברור עד כמה הייתה זו הצעה ממשית. לעומת זאת, הביע עניין בהוראה בבית מדרש ליברלי ללימודי יהדות, לכשיקום. בשנותיו האחרונות התקדם הרבה בהכנת ספרו, אך לא השלים אותו; לפני מותו ביקש שהחוקר המפורסם [[יום טוב ליפמן צונץ]] יערוך אותו ויוציא אותו לאור, ואכן הספר יצא לאור עלבעריכת ידי צונץ ב-[[1851]] בשם "מורה נבוכי הזמן".