צלילה חופשית – הבדלי גרסאות

'''צלילה חופשית''' או([[אנגלית]] "''':Freediving'''"; (אנשים העוסקים בתחום מתייחסים אליו בדרך כלל בשמושמו המקצועי של הספורט - "''' Apnea'''" - מילה שמקורה במילה היווניתמ[[יוונית]]: "'''A-Pnoia'''", ומשמעותהמילולית: "'''ללא נשימה'''") היא [[צלילה]] שלא נעשה בהללא שימוש באמצעי עזר לנשימה (כלומר אחסון האוויר הוא בריאות בלבד). אולם, לעתים קרובות נעזרים הצוללים ב[[ציוד צלילה]] נוסף כגון סנפירים, מסיכה, משקולות ושנורקל. הצולל שואף אוויר מלוא ריאותיו ויורד לעומק המים למשך זמן ממושך ככל האפשר.

ספורט זה גם נחשב כ[[ספורט אתגרי]], כאשר הצוללים המשתתפים בו מנסים להגיע לעומקים ומרחקים גדולים בצלילה יחידה אשר תימשך זמן רב ככל הניתן. הישג השיא בצלילה חופשית עומד כיום על הגעה לעומק העולה על 265 מטרים וזמן החזקת נשימה של 23:00 דקות(השיא נקבע מתוכנית - על אנושיים של סטן לי).

אנשיםלאנשים שונים נמשכים להיבטים שונים של ספורט זה; לחלקמסוימים צלילה חופשית היא דרך ליהנות ממעמקי הים ללא צורך בציוד צלילה מסורבל, כבד ולא נוח; אחרים רואים בצלילה חופשית [[ספורט אתגרי]] שהייחודיות בו היא השלווה העמוקה והשקט המנוגדים לכל סוגי הספורט האתגרי; ויש מי שמשתמש בצלילה חופשית ככלי לצייד תת-מימי.

# '''עצירת נשימה סטאטיתסטטית (Static Apnea)''' - בסגנון זה על הצולל לעצור את נשימתו לזמן ארוך ככל האפשר כשפניו מתחת לפני המים. זהו סגנון תחרותי בלבד.

*'''משקולות וחגורת משקולות''' - חגורת המשקולות נושאת את המשקולות הנחוצות כדי לנגוד את הציפה החיובית של חליפת הצלילה. מקובל לווסת את כמות המשקולות כך שבעומק של 10- מטרים הצולל החופשי נייטרליניטרלי (אינו צף ואינו שוקע). על חגורת משקולות לצלילה חופשית להיות עשויה מגומי. חגורות ניילון, אשר נפוצות מאוד בקרב צוללי SCUBA נוטות להסתובב ולזוז על גופו של הצולל החופשי בזמן ההעמקה, דבר אשר עלול להוביל לאיבוד שיווי משקל וריכוז. חגורות גומי נצמדות לגוף הצולל ואינן זזות במהלך ההעמקה. את חגורת המשקולות לובשים על המותן (ולא על הבטן) כדי לא להגביל את הנשימה.

'''=== רפלקס הצלילה''' ===

'''=== לחץ''' ===

'''לחץ אטמוספיריאטמוספרי, הידרוסטאטיהידרוסטטי ואבסולוטי'''

נקרא גם לחץ אבסולוטי, הנוהוא סכום הלחץ האטמוספירי בגובה פני הים (תמיד 1ATM) והלחץ ההידרוסטאטי אשר משתנה ב 1ATM כל 10מ' של עומק.

מכאן ניתן להסיק כי במהלך צלילה חופשית, נפח ריאותוריאותיו של הצולל החופשי קטן ביחס ללחץ הסביבה המופעל עליהן. בעומק של 50- מטרים נפח ריאותיו של הצולל החופשי יהווה שישית מנפחן בגובה פני הים. במשך שנים רבות סברו כי הריאות יקרסו אל תוך עצמן בעומק מסוים. מחקרים בעשורים האחרונים הוכיחו{{מקור}} כי בזמן צלילה חופשית פלאסמת הדם (נוזל הדם) מוזרם אל חלל בית החזה, תופס את מקומו של האוויר הדחוס ובכך מונע את קריסתן של הריאות.

במשך שנים רבות היה מקובל לחשוב שהיפרוונטילציה (התנשמות יתר) לפני צלילה חופשית משפרת את יכולותיו של הצולל החופשי ומאפשרת לו להשארלהישאר מתחת לפני המים לזמן ממושך יותר. סברה זו הוכחה כבלתי נכונה לחלוטין וכמסוכנת ביותר. מה שבאמת קורה בזמן התנשמות יתר הוא כדלהלן; קולטנים כימיים בתוך מערכת הנשימה שלנו מודדים את רמת החומציות של הדם (חמצת), אשר מושפעת ישירות מריכוז הפחמן הדו-חמצני בדם, ומיידעים את המוח על רמה גבוהה של CO2 (פחמן דו-חמצני) אשר נוצר ומתמוסס בפלאסמת הדם (נוזל הדם) כתוצאה מתהליך צריכת החמצן בגוף.

כאשר רמת הCO2 חורגת מעל לגבול מסוים מתחיל גירוי נשימה אשר בסופו של דבר כופה עלינו להמשיך לנשום. בזמן התנשמות יתר אנו מורידים את רמת הCO2 בגוף אבל משאירים את רמת החמצן כשהייתה לולא ביצענו התנשמות יתר (21% בנפח), כמו כן אנו גורמים להתכווצויות שרירים מרובות בזמן התנשמות היתר ולזרימת דם ערה יותר אל השרירים - בזבוז חמצן יקר, כמו כן, התכווצות יתר גורמת להאצה של קצב הלב, המהווה קטליזאטור[[קטליזטור]] עבור קצב חילוף החומרים בגוף. כאשר אנו צוללים, איננו מרגישים את הצורך לנשום כל כך מהר מכיוון, כמו שכבר נאמר, שרמת הCO2 נמוכה ואיננו מרגישים צורך לנשום. כאשר מתחילים להרגיש את הצורך לנשום, רמת החמצן בגוף קרובה לרמה הקריטית בה הגוף מכבה את עצמו (מתעלף) על מנת לשמר חמצן לאברים החייוניםהחיוניים ביותר - המחהמוח והלב. איננו מרגישים בשום דבר חריג אך בזמן העלייה חזרה לפני המים, בייחוד בעשרת המטרים האחרונים (בהם הפרשי הלחץ הם הגדולים ביותר), ללא כל אזהרה מוקדמת, גופינו עלול להיכנס למצב של :