הבדלים בין גרסאות בדף "ריב ההיכל"

אין שינוי בגודל ,  לפני 5 שנים
 
==="נוגה הצדק"===
ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ בֶּר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר ישראל (אדוארד) קליי, חניכו של וולפזון.{{הערה|שם=מבורך}} בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבזוןיעקבסון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן בֶּר אחד נוסף במשכנו.{{הערה|שם=סמט1|סמט, עמ' 236-238.}} הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – צירפו מקהלה וערכו את התפילות ב[[הברה ספרדית]], שנחשבה אסתטית יותר בתקופה בה העריצו המשכילים את מורשת [[תור הזהב בספרד]] וזיהו את ההגייה האשכנזית עם ה[[יידיש]].{{הערה|שם=שורש|[[יצחק שורש]], '''The Myth of Sephardic Supremacy''', Leo Baeck Institute Yearbook (1989) 34: 1. עמ' 55-57.}} גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.{{הערה|שם=מבורך}} ההתארגנות הייתה הצלחה גדולה; [[יום טוב ליפמן צונץ]] הצעיר שביקר בבית בר התרגש לראות כי "אנשים שלא ביקרו בבית-כנסת עשרים שנה בילו בו את כל יום הכיפורים, ורוב הצעירים צמו."{{הערה|שם=מאיר}} נרשמה התנגדות מ[[אב בית דין|ראב"ד]] ברלין, ר' מאיר בן שמחה וייל, ור' [[עקיבא איגר]] פרסם מחאה: הוא התנגד לתפילה בלשון שאינה עברית (אם כי לא לאף אחד מהשינויים האחרים) והביע פקפוק בטוהר כוונותיהם של המייסדים, אותם ראה כשואפים להידמות לגויים ותו לאו. וייל ניצל חוק שהתיר תפילה רק בבית-הכנסת הרשמי ופנה לשלטונות.{{הערה|שם=סמט1}} אלה סגרו את שני המניינים מיד, ב-9 בדצמבר 1815.{{הערה|.Steven M. Lowenstein, '''The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis 1770-1830''', Oxford University Press, 1994 עמ' 138.}} בֶּר פנה לכמה רבנים באיטליה ולכאלו שנודעו כמזדהים עם המשכילים במרכז אירופה, כדי שיעניקו לו גיבוי הלכתי. הוא החליט לוותר על יוזמה עצמאית, ותחת זאת לשנות את הנהוג בבית-הכנסת הראשי.{{הערה|שם=סמט1}}
 
השאיפה לחקות את [[יהדות איטליה]], שהייתה מעורה היטב בתרבות סביבתה, נכחה בקרב שואפי המודרניזציה בגרמניה עוד קודם. היא גברה ב-1782, כשיצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת [[נפתלי הרץ וייזל]] עת הותקף על ידי עמיתיהם השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם, רמתם האסתטית והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי [[שלמה מן האדומים]] עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור בֶּר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.{{הערה|שם=דובין|"Lois C. Dubin, '''The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform''', בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 271-290.}} ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, ובֶּר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.{{הערה|שם=סמט1}}