בני יהודה (מושבה) – הבדלי גרסאות

לאורך שנות קיומה סבלו מתיישבי בני-יהודה מתנאים קשים במקום: תנאי מזג האוויר, ריחוק מיישובים יהודיים, קשיי [[תחבורה]], אדמה מסולעת בחלק גדול משדות היישוב שאינן ראויות לעיבוד והעדר מוסדות [[חינוך]] הילדים. בשנת 1888 נפטר סר אוליפנט שתמך ושהגן על בני היישוב. זמן קצר לאחר מכן פרצה מגפה בחבל חורן ואף על בני היישוב הוטל הסגר, על כן, נטשו אותו. ב-[[1890]] ניסו עשר משפחות לשוב למושבה, על מנת שלא תילקח על ידי הערבים תושבי האזור, אך הן שבו לצפת תוך זמן קצר. קבוצה נוספת, אף בה עשר משפחות, הגיעה לאתר ב-[[1898]] באותה שנה סבל האזור ממכת [[ארבה]] אשר כילתה את מרבית היבול. ארבע מהמשפחות נטשו תוך זמן קצר, וחמש משפחות נוספות, קבוצת רווקים וכן אבות מבעלי המשפחות שנשלחו חזרה לצפת, נותרו במקום עד [[1913]]. לונץ מתאר את היישוב בתחילת המאה ה-20 כמונה 33 נפשות, ולהם רפת, 20 שוורים, 6 פרות, 16 כבשים ועיזים, 8 חמורים ו-3 סוסים.{{הערה|[[אברהם משה לונץ]], לוח ארץ ישראל עמ' 299}} עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] בשנת [[1914]] נשארו במושבה רק שלוש משפחות. בשנת [[1920]] נשארה במושבה רק משפחה אחת, משפחת ברנשטיין.

 

 

בשנת [[1972]] הוקם יישוב קהילתי כשני קילומטרים מזרחה ממקום המושבה ההיסטורית, ונקרא בשם [[בני יהודה (יישוב)|בני יהודה]] המנציח את שמה.