ניקולאי בולגנין – הבדלי גרסאות

לאחר מות סטלין ב[[1953]], בתקופת שלטונו של [[גאורגי מלנקוב]], שימש סגן ראש הממשלה ושר ההגנה של ברית המועצות. הוא תמך ב[[ניקיטה חרושצ'וב]] בהדחתו של [[מלנקוב]], וכגמול על כך נתמנה בפברוארב[[פברואר]] [[1955]] לראש ממשלת ברית המועצות (כתוארו, יושב ראש מועצת השרים של ברית המועצות).

בשידור לילי לאומה ב [[8 בנובמבר]] [[1956]]= הודיע ראש הממשלה [[דוד בן-גוריון]] על הסכמת ישראל ל[[נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)|נסיגה מסיני]]. הנאום שודר כיממה בלבד לאחר שיום קודם לכן הודיע בן-גוריון ב[[הכנסת|כנסת]] כי ישראל לא תחזור לקווי [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|שביתת הנשק]]. בן-גוריון ציטט שתי איגרות בהולות שהגיעו אליו האחת מנשיא [[ארצות הברית]] [[דווייט אייזנהאואר]] והשנייה מראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין, בהן נדרשה ישראל לסגת מן השטחים שכבשה. בעוד איגרתו של נשיא ארצות הברית נקטה בלשון אדיבה ובביטויי ידידות לישראל, הייתה איגרתו של בולגנין בוטה וכללה איום מפורש על עצם קיומה של מדינת ישראל:

בקיץב[[קיץ]] [[1957]] גילה בולגנין את השקפתו האמיתית, השמרנית - סטלינסטית, כאשר חבר לקבוצת אישי הצמרת הסובייטית בראשות [[ויאצ'סלב מולוטוב]] ו[[לזר קגנוביץ']] (שכונתה "[[הקבוצה האנטי-מפלגתית]]"), בניסיונה הכושל להדיח את ניקיטה חרושצ'וב בשל הרפורמות שלו. כאשר הניסיון נכשל, הושאר בולגנין זמן מה במעמדו, אך במרץ [[1958]] אילץ אותו חרושצ'וב לפרוש מתפקידו והוא נתמנה ליושב ראש הבנק הממלכתי, תפקיד שכבר מילא בעבר הרחוק. בספטמבר אותה שנה הודח בולגנין מן הפוליטבירו, המוסד הראשי של הנהגת המפלגה הקומוניסטית. התואר מרשל נשלל ממנו והוא הוגלה ל[[סבסטופול]] שם מילא תפקיד זוטר של ראש הוועדה הכלכלית של החבל. בפברואר [[1960]] פרש בולגנין לגמלאות.