הבדלים בין גרסאות בדף "ססיל מרגו"

הוסר בית אחד ,  לפני 4 שנים
בניגוד לתפיסה זו עמדו ראשי חיל האוויר על כך שעצמאותו של החיל חייבת להישמר, וכי על החיל להיות כפוף ישירות לרמטכ"ל. לתפיסתם, לחיל האוויר יש משימות ייחודיות, הדורשות שהחיל יהיה עצמאי ברוב התחומים שהוזכרו לעיל, הן בתחומים מבצעיים ומודיעיניים והן בתחומים ארגוניים ולוגיסטיים. ראשי החיל דרשו שמפקדם יהיה טייס, ואף הצביעו על מועמד - [[אהרן רמז]], ששירת כ[[טייס קרב]] ב[[חיל האוויר המלכותי]] הבריטי במלחמת העולם השנייה בזירת מערב אירופה. ואולם, רמז היה פלייט סרג'נט בלבד (ב[[אנגלית]]: Flight Sergent, סמל טיס, דרגה המקבילה בערך לדרגת [[רב סמל מתקדם (צה"ל)|רב סמל מתקדם]] בצה"ל), וכך לא נשמעה דעתו מול הפיקוד הבכיר של צה"ל.{{הערה|{{אתר חיל האוויר|[[ליאור שליין]]|אהרון רמז ז"ל, המפקד השני (יולי 1948 - דצמבר 1950)|969-16581|1 בדצמבר 1997}}.}}{{הערה|[http://brew.clients.ch/raf41sqdn.htm אהרן רמז] באתר [http://brew.clients.ch/raf41sqdn.htm על טייסת 41] בחיל האוויר המלכותי שבה שירת.}}
 
בנוסף לוויכוח על המבנה הארגוני חשו אנשי חיל האוויר שוני תרבותי עמוק בינם לבין שאר צה"ל: רוב אנשי [[צוות אוויר|צוות האוויר]] באותו זמן היו [[מח"ל|מתנדבים מחוץ לארץ]] (שנקראו מח"ל). בניגוד לרוב המתנדבים, חלק מאלה שהגיעו לחיל האוויר לא היו יהודים, והיו רגילים להתנהגות המקובלת בחילות אוויר זרים: {{ציטוטון|בשבילם עדיין היינו אלמנט זר. השפה הרשמית שלנו הייתה אנגלית. הטייסים שלנו גרו בבתי מלון, השתכרו והרסו בארים בתל אביב, בזמן שכל האחרים ישנו בשוחות}}.{{הערה|דברי אהרן רמז, כפי שהם מובאים בספר "עליונות אווירית", מאת אהוד יונאי, עמ' 46.}}
 
המחלוקת יצרה קשיים בתפקוד חיל האוויר, שהגיעו לשיאם לאחר [[קרבות עשרת הימים]], באמצע יולי 1948. הפיקוד העליון האשים את חיל האוויר בכישלונות מבצעיים ובחוסר יעילות. אהרן רמז האשים בתגובה את הפיקוד העליון בכך שאינו מאפשר לחיל האוויר את התנאים הדרושים להצלחתו.{{הערה|שם=יונאי|אהוד יונאי, עמ' 45.}} היה ברור שיש צורך בצעדים עמוקים, ובעצת מתנדבים מדרום אפריקה פנה בן-גוריון לססיל מרגו וביקש ממנו להגיע לארץ ולסייע בארגון חיל האוויר. מרגו סיפר בזיכרונותיו כי חש חובה אישית להיענות לבקשה, למרות שכבר היה נשוי ואב לילד.