לואי אראגון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
כותרת
מ ←‏ביוגרפיה: קישורים פנימיים
שורה 5:
לואי אראגון נולד ב[[פריז]] לאם שהרתה מחוץ לנישואים, ללואי אנדרייה- חבר הסנט הצרפתי שהיה נשוי. אמו של לואי אראגון סיפרה לו שלואי אנדרייה היה ה[[סנדק]] שלו, והאמת נודעה לו רק בהיותו בן 19 שנה, כאשר התגייס לצבא הצרפתי ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. לואי אנדרייה לא הכיר בו כבנו, מה שהשפיע מאוחר יותר על שירתו של אראגון.
 
לואי אראגון היה חבר תנועת ה[[דאדא]] מאז [[1919]], ויחד עם [[אנדרה ברטון]] ו[[פיליפ סופו]], ייסד את תנועת ה[[סוריאליזם]] ב-[[1924]]. הוא היה אוהד [[המפלגה הקומוניסטית הצרפתית]] ונעשה חבר מפלגה זו ב-[[1927]]. [[התנועה הסוריאליסטית]] אימצה לעצמה את רעיונותיו של הסופר הבריטי [[לואיס קרול]], וב-[[1929]] לואי אראגון תרגם לצרפתית את "[[ציד הסנרק]]" (יצירה דמיונית של לואיס קרול). ב-[[1930]] ביקר אראגון ב[[ברית המועצות]]. ב-[[1933]] החל להשתתף בעריכת עיתון המפלגה הקומוניסטית "[[ל'אומניטההומניטה]]", ותרם למדור "החדשות בקיצור". הוא נשאר חבר המפלגה הקומוניסטית כל ימיו, וכתב מספר [[פואמה|פואמות]] פוליטיות ובהן "מוריס טורז" (לכבוד המזכיר הכללי של המפלגה).
 
ב"קונגרס הסופרים להגנת התרבות" ([[1935]]), ארגון הפך ליריבו של אנדרה ברטון, ידידו לשעבר, בשל תמיכתו של ברטון בסופר [[ויקטור סרג']] שהיה מתומכיו של [[לאון טרוצקי]]. יחד עם [[אנדרה ז'יד]] ו[[רומן רולן]] השתתף לואי אראגון בעריכת "כתב העת של הספרות הצרפתית להגנת התרבות", שפורסם על ידי "אגודת הסופרים והאמנים המהפכנים" שסביבה התקבצו אנשי רוח שהתנגדו ל[[פאשיזם]]. עם פרישתו של אנדרה ז'יד ב-[[1937]], הפך לואי אראגון לעורך הראשי של כתב עת זה, וב-[[1938]] קרא לאינטלקטואלים להתייצב לצד הרפובליקנים ב[[מלחמת האזרחים בספרד]].
שורה 11:
ב-[[1939]] אראגון נשא לאישה את הסופרת [[אלזה טריולה]] שאותה פגש ב-1928 ושהפכה למקור השראה לשירתו. הוא התגייס לצבא הצרפתי ב[[מלחמת העולם השנייה]] וקיבל את אות "צלב המלחמה" בשל הצטיינות וגבורה בקרב. עם הכיבוש הנאצי עבר אראגון לדרום צרפת והיה חבר [[המחתרת הצרפתית]] יחד עם משוררים אחרים ובהם פול אלואר.
 
עם קץ המלחמה היה אראגון אחד ממנהיגיהם הבולטים של האינטלקטואלים ה[[קומוניסט]]ים. הוא תמך בעמדותיו של מוריס טורז מנהיג המפלגה, והצטרף לגינוי משטרו של [[טיטו]] ב[[יוגוסלביה]]. ב-[[1950]], לבקשת טורז, נבחר אראגון לחבר הוועד המרכזי של המפלגה. החל במרץ [[1953]] היה עורך השבועון "לה לטר פרנסז" (המוסף הספרותי של העיתון "ל'אומניטההומניטה"). אחרי מות [[סטלין]], משנודע לו על משטר הדיכוי הסטאליניסטי, שינה אראגון את השקפתו הפוליטית, אם כי נשאר מנהיג קומוניסטי. ב-[[1956]], בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שבו הוקיע [[ניקיטה חרושצ'וב]] את [[פולחן אישיות|פולחן האישיות]] של סטלין, השמיע אראגון דברי ביקורת נגד ברית המועצות. הוא היה מתומכי [[המרד ההונגרי]] שהתחולל באותה שנה. למרות זאת, קיבל אראגון באתה שנה את [[פרס לנין לשלום]].
 
אראגון היה גם מוציא לאור שפרסם את ספריהם של מחברים צרפתים וסובייטים שהשתייכו לזרם "[[הריאליזם החברתי]]" ב[[שנות החמישים]], ואת ספריהם של מחברים רוסים ואחרים ב[[שנות השישים]] של המאה העשרים. בתפקידו כעורך השבועון "לה לטר פרנסז" תמך אראגון ב "[[האביב של פראג|אביב של פראג]]" (ינואר - אוגוסט 1968) וב[[מרד הסטודנטים]] הצרפתים (מאי 1968). הוא הוקיע את הסטאליניזם ואת תוצאותיו השליליות במזרח אירופה. הוא פרסם את כתביהם של מחברים שהתנגדו למשטר הטוטאליטארי הסובייטי ובהם [[אלכסנדר סולז'ניצין]] ו[[מילן קונדרה]]. למרות זאת נשאר אראגון חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית עד מותו.
 
ב-[[1970]], אחרי מות אשתו אלזה, השתחרר אראגון מתפקידו כעורך המוסף לספרות של העיתון "ל'אומניטההומניטה" ושב למקורותיו הסוריאליסטים. במשך עשר השנים האחרונות לחייו פרסם את הנובלות "אנרי מאטיס, רומן" ו "ברכות פרדה".
 
לואי אראגון נפטר בפריז ב- 1982 ונקבר לצד אשתו אלזה, באחוזתו שבחבל [[איל-דה-פראנס]].