שורש (שפות שמיות) – הבדלי גרסאות

השורש הוא סוג מיוחד של [[מורפמה]]. זוהי מורפמה שאיננה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא חייבת להיות מורכבת עם מורפמה אחרת - הבניין או המשקל. יתר על כן, ההרכבה אינה חיבור רציף (כמו ההרכבה מדע + ָן = מדען), אלא שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך האחרת. לפיכך, יש המכנים את השורש "מורפמה שזורה", או באנגלית: non-concatenative, על-פי הצעתו של הבלשן ג'ון מקרתי (McCarthy 1981). כמו כל מורפמה, השורש נושא משמעות לקסיקלית משל עצמו, אבל המשמעות שלו עמומה. המשמעות נעשית מדויקת רק כשהוא משובץ במשקל או בבניין. כך למשל סָקַל (בבניין קל) משמעותו השליך אבנים על אדם, ואילו סיקל (בניין פיעל) משמעותו הוציא אבנים ממקום כלשהו החוצה. מורפמה מסוג כזה כמעט שאינה מוכרת בשפות שאינן מהמשפחה ה[[שפות אפרו-אסיאתיות|אפרו-אסיאתית]].

בקרב הבלשנים יש מחלוקת לגבי מהותו של השורש בשפות שמיות - האם מדובר במושג [[תאוריה|תאורטי]] בלבד, או שמדובר במרכיב בלתי נפרד מהידע הלשוני (הבלתי מודע) של הדוברים בשפה{{הערה|ראו דיון בנושא: ‎Prunet, Jean-François (2006). "[http://www.springerlink.com/content/p1t4qh08l6711024/fulltext.pdf External evidence and the Semitic root]", ''Morphology'', Volume 16 July 2006, Springer Netherlands.‎}}. מחד, יש המביאים עדויות מ[[משחק מילים|משחקי מילים]] שלפיהן הדוברים יודעים באופן [[אינטואיציה|אינטואיטיבי]] להפריד את השורש מן המשקל. למשל "שבורית זכוכה" במקום "זכוכית שבורה" - משחק מילים שבו הדובר מחליף בין השורשים, אבל משאיר את משקלי המילים במקומם. מאידך, תהליך גזירת פעלים חדשים משמות עצם ([[דנומינציה]]) הוא תהליך שונה מהמצופה לפי תאוריית השורשים. כך למשל, מהמילה השאולה "פַקְס" נוצר הפועל "פִקְסֵס", ולא "פִקֵס" כפי שאפשר היה לצפות לפי תאוריית השורשים. מדוגמאות כאלה עולה שהיחידה המורפולוגית הבסיסית שהדובר מתייחס אליה אינה כוללת רק עיצורים בסדר מסוים, אלא גם מידע לגבי תת-יחידות של השורש (של צרורות של עיצורים וכיוצא באלה) המכונות [[שורשן|שורשנים]]{{הערה|{{משמאל לימין| ‎Bat El, Outi (1994). "[http://www.springerlink.com/content/uj6274682410v2k3 Stem modification and cluster transfer in Modern Hebrew]", Natural Language & Linguistic Theory 12.‎}}}} (ראו עוד להלן).

בחלק מן השורשים, שלושת הרדיקאלים המרכיבים אותם אינם [[עיצור|עיצורים]]ים במלוא מובן המילה, אלא [[פונמה|פונמות]] "חלשות", הבאות לידי ביטוי לפעמים כ[[תנועה (פונולוגיה)|תנועות]]. בדקדוק העברי מכנים את סוגי השורשים, לפי האופי של הרדיקאלים שלהם, בשם [[גזרה (דקדוק)|גזרות]]. למשל, הגזרה שבה האות הראשונה היא [[נ]]' נקראת "פ"נ" (כלומר: פ"א הפועל נ'), והגזרה שבה האות האחרונה היא [[א]]' נקראת "ל"א".

שיטת ה[[דקדוק]] ב[[ימי הביניים]]: מאז אמצע ימי הביניים מקובלת השיטה החד-גונית, לפיה כל שורש הוא שלָשי. לשיטה זו קדמה השיטה הרב-גונית, בה השורש מוגדר לפי אותן האותיות המתקיימות בכל ההטיות שלו. תוצאה של הגדרה זו היא שאין מספר קבוע של רדיקאלים בשורש, והוא יכול לנוע החל מאחד ועד שבעה רדיקאלים. לדוגמה: המילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המלים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'. בתפיסה זו החזיק, בין השאר, [[מנחם בן סרוק]], המדקדק בן [[המאה ה-10]].