זנגביל – הבדלי גרסאות

דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לסה"נלספירת הנוצרים , תיאר את קנה השורש של הצמח בתור סם חם, המשמש לטיפול בבעיות בקיבה ולסתירת רעלים. על פי חז"ל היה ה"זנגבילא" חומר לעיסה, ככל הנראה לשיפור ריח הפה או לריפוי (תלמוד בבלי, שבת סה ע"א). בימי הביניים שימש הצמח מרכיב בתרופות שונות לשיפור הראייה, לטיפול בכאבי גרון, כאבי אוזניים וכאבי בטן, לשיפור כוח הגברא, להפחת גזים, לניקוי ליחות, לחימום הגוף, לריפוי צהבת ולשיפור הזיכרון{{הערה|אפרים לב ו[[זהר עמר]], '''סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל''', ירושלים, תשס"ב, עמ' 104.}}.