ורמאכט – הבדלי גרסאות

קשה להפריד בין המניעים השונים מבחינת הרלוונטיות שלהם לכל חייל ספציפי. לא נעשו סקרי דעת קהל בגרמניה הנאצית, אבל השלטון היה קשוב מאד להלכי הרוח בעם, באמצעים שונים, רבים ויצירתיים, בהם ריגול על ידי סוכני [[אס דה|שירות הבטחוןהביטחון]] וה[[גסטפו]] וכן בדיקת ההיענות הציבורית ליזמויות של השלטון, נושא שנחקר על ידי [[דוד בנקיר]].{{הערה|David Bankier, '''The Germans and the Final Solution'''. Public opinion under Nazism, 1992}} כמו כן, לא נעשו סקרי דעת קהל בקרב חיילי הוורמכט והאס-אס לגבי מניעיהם להשתתף ברציחות, אבל חוקרים רבים, בהם [[דניאל גולדהגן]] ו[[כריסטופר בראונינג]], בדקו את המניעים ולא הגיעו למסקנות חד משמעיות.{{הערה|דניאל יונה גולדהגן, '''תליינים מרצון בשירות היטלר''', תל אביב: ידיעות אחרונות, 1998; כריסטופר בראונינג, '''אנשים רגילים''', תל אביב: ידיעות אחרונות, 1992. על ספרו של גולדהגן נמתחה ביקורת שהראתה לפחות כשל בסיסי אחד בטיעון העיקרי שלו בדבר "אנטישמיות חסלנית" הייחודית לגרמניה, בטענה שלא כלל מחקר השוואתי בנוגע למצב האנטישמיות הזו בשום מדינה אחרת באירופה.}} [[עמר ברטוב]] מספק{{הערה|עמר ברטוב, '''צבאו של היטלר – חיילים, נאצים ומלחמה ברייך השלישי''', תל אביב: כנרת, זמורה, ביתן, 1991}} נתונים רבים על מידת המחויבות האידאולוגית של אנשי הוורמכט.