מלחמת האיכרים הגרמנית – הבדלי גרסאות

| מקום=[[גרמניה]], [[שוויץשווייץ]], [[אוסטריה]], [[אלזס]], [[צ'כיה]].

|מפקד ראשון= [[תומסתומאס מינצר]]{{ש}} [[הנס מולר פון בולגנבאך]]{{ש}} [[וונדל היפלר]]{{ש}}

'''מרד האיכרים באלזס''' היה מרד עממי נרחב שהתרחש באיזוריםבאזורים דוברי הגרמנית במרכז אירופה בשנים 1524-1525. המרד נכשל בעקבות התנגדות חריפה של מעמד [[האצולה]], שהביאה לטבח של בין 100,000 ל300ל-300,000 איכרים שחימושם דל. הניצולים מהטבח נקנסו והשיגו רק מעט אם בכלל ממטרותיהם. המרד כלל בדומה לתנועת [[בונדשו]] ו[[התנועה ההוסיטית|תנועת ההוסיטים]] שקדמו לו, שורה של מרידות מסיבות כלכליות ודתיות אותם הנהיגו איכרים וחוואים בתמיכתם של כמרים [[פרוטסטנטים]].{{ש}}

המלחמה החלה בסדרה של התקוממויות, שהחלו בדרום מערב גרמניה וב[[אלזס]] כשהם מתפשטות למרכז ומזרח גרמניה ול[[אוסטריה]]. לאחר דיכוי של המרד בגרמניה, היו מס' התקוממיות שפרצו לזמן קצר במס' קנטונים ב[[שוויץשווייץ]]. במהלך המרד האיכרים נתקלו במכשולים שלא יכלו להתגבר עליהם. האופי הדמוקרטי של תנועתם הותיר אותם ללא מבנה פיקודי ברור והם סבלו ממחסור ב[[רובה|רובים]], ב[[חיל פרשים]] ו[[ארטילריה]]. בנוסף לכך רובם היו איכרים חסרי כל ניסיון צבאי, בשעת קרב הם נטו פעמים רבות לפנות אחורנית ולהימלט משדה הקרב כשהם נטבחים ע"יעל ידי רודפיהם. הכוחות שעמדו מול האיכרים היו כוחות צבא מאומנים ומחומשים היטב בעלי מבנה פיקודי מאורגן משמעת גבוהה ומקורות מימון.{{ש}}

ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] חלקים נרחבים באירופה היו מקושרים פוליטית ל[[אימפריה הרומית הקדושה]], ישות מבוזרת בראשה עמד [[קיסר]] שלו הייתה סמכות שלטונית מועטה מחוץ לנחלות אותן קיבל בירושה, שהיוו רק חלק מזערי מכלל שטחי האימפריה. בזמן פרוץ מרד האיכרים כיהן בכהונה זו [[קרל החמישי]] מלך [[ספרד]] (נבחר לשמש כקיסר ב1519ב-1519). [[נסיך|נסיכים]] שונים שלטו במאות שטחים מעין מדינות, עצמאיות במידה רבה במסגרת האימפריה זאת בנוסף ל[[עיר מדינה|ערי מדינה]] חצי עצמאיות שנכללו בתוכה. [[הכנסייה הגרמנית]] תחת שלטונם של אותם נסיכים לא יכלה להטיל עליהם מיסים כמו הכנסייה של רומא ([[הותיקןהוותיקן]]). לפיכך הנסיכים יכלו רק להרויח כלכלית ע"יעל ידי הנתקות מרומא כאשר הם משתמשים בסלוגן הלאומי "כסף גרמני לכנסיהלכנסייה גרמנית".{{ש}}

הנסיכים בני [[מעמד האצולה]] ניסו לעיתיםלעתים קרובות להפוך את האיכרים החופשיים ל[[צמיתות|צמיתים]] ע"יעל ידי העלאת המיסיםהמסים על האוכלוסייה והחלת החוק האזרחי הרומאי. חוק זה אפשר לנסיכים שרצו לחזק את כוחם ע"יעל ידי השתלטות על אדמות האיכרים ורכושם לעשות כן תוך שהוא פוטר אותם ממחויבות למתן זכויות לאיכרים בהתאם לעיקרון ה[[פיאודלי]] של חוזה בין האדון לאיכר המעניק זכויות וחובות לזה האחרון. ע"יעל ידי הסתמכות על [[החוק הרומאי העתיק]] שביסס את הלגיטימציה לשלטונם הנסיכים לא זו בלבד שהתעשרו ע"יעל ידי החרמת רכושם ורווחיהם של הצמיתים אלא גם הגדילו את כוחם ביחס לנתיניהם האיכרים. {{ש}}

[[מינצר|תומאס מינצר]] היה המנהיג ה[[פרוטסטנטי]] הבולט ביותר שתמך בתביעות האיכרים, כולל זכויות פוליטיות וחוקיות. אף על פי שמינצר היה מנהיג דתי, מבחינה פוליטית הוא גילה פחות עניין בשאלות דתיות מאשר במעמד החברתי של העם. ה[[תיאולוגיהתאולוגיה]] של מינצר כללה יסודות [[מיסטיקה|מיסטיים]] ו[[אפוקליפטיקה|אפוקליפטיים]] חזקים שהיוו את הבסיס לתמיכתו באיכרים. ככל שהמלחמה נמשכה הוא התמקד יותר ויותר בנושאים שאינם דתיים. במהלך המלחמה מונצר עבר מפרובינציה לפרובינציה כשהוא מספק מנהיגות ועידוד למורדים. הוא הפך למנהיג המרכזי של המורדים ב[[סקסוניה]].{{ש}}

שליטים רבים במחוזותיה השונים של גרמניה תיפקדו כשליטים [[אוטוקרטיה|אוטוקרטיים]] שסירבו להכיר בכל סמכות שלטונית אחרת בשטחים שבשליטתם. לנסיכים הייתה שמורה הזכות להטיל מיסים וללוות כספים כפי שמצאו לנכון. העלויות הגוברות של מנגנוני המינהל ותחזוקת הצבא הביאה אותם להגברת העול על נתיניהם. כמו כן חתרו הנסיכים לריכוזיות של כוחם בערים ובמחוזות. בהתאם לכך הנסיכים נטו להרוויח כלכלית מהרס האצולה הזוטרה. דבר זה הצית את מרידת האבירים שהתרחשה בחבל הריין בשנים 1522-1523. המרד דוכא ע"יעל ידי נסיכים קתוליים ופרוטסנטיים ששיתפו פעולה ברצון כנגד סכנה משותפת. העובדה שמעמדות אחרים כגון הבורגנים היו עשויים להרוויח מהריכוזיות של הכלכלה החדשה וההשפעות החיוביות של ביטול הזכויות הטריטוריאליות של האצולה הזוטרה על הייצור והמסחר גרמו לאיחוד כוחות בין 2 המעמדות.{{ש}}

לערים רבות היו פריבילגיות שפטרו אותם מתשלום [[מיסים]], כך שהחלק הארי של המיסוי נפל על האיכרים. ככל שה[[גילדות]] העירוניות צמחו והאוכלוסיהוהאוכלוסייה בעיר גדלה, עמדו הפטריצים בפני אופוזיציה הולכת וגדלה. הפטריציים כללו משפחות עשירות שישבו במועצות הערים והחזיקו בכל המשרות הניהוליות הבכירות. כמו הנסיכים הם שאפו להבטיח את הכנסותיהם שגבו מהאיכרים בכל אמצעי אפשרי. מיסי מעבר שרירותיים הוטלו על מעבר בגשרים, דרכים ושערי העיר על פי רצונם. בהדרגה הפקיעו את שטחי ה[[קומונס]] (שטחים בבעלות משותפת) ואסרו בחוק על איכרים לדוג או לחטוב עצים מאדמות אלה. בנוסף גבו הפטריציים מיסי גילדות. ההכנסות שנגבו לא היו מפוקחות תחת מערכת מינהל רשמית ודו"חות עירוניים זכו להתעלמות בדרך כלל. מעילות בכספים ומעשי הונאה היו שכיחים בקרב מעמד הפטריציים, הקשורים בקשרי משפחה ענפים, ועם הזמן התעשרו עוד יותר וכוחם גבר.{{ש}}

הפלבאים כללו מעמד חדש של פועלים עירוניים, אומנים שכירים ונוודים. בורגנים מרוששים נטו אף הם להצטרף לשורותיהם. על אף שמבחינה טכנית האומנים השכירים היו בעלי פוטנציאל להצטרף למעמד הבורגני בדרך כלל הודרו מתפקידים בכירים ע"יעל ידי המשפחות העשירות שניהלו את הגילדות. לפיכך מעמדם "הזמני" המשולל זכויות אזרחיות נטה להפוך למעמד קבוע. לפלבאים לא היה כמעט רכוש אישי משל עצמם.{{ש}}

כאשר האיכר רצה להתחתן הוא היה חייב לבקש את רשותו של האדון ולשלם מס על החתונה. כאשר האיכר הלך לעולמו האדון היה רשאי לקחת את מיטב רכושו לפי בחירתו. מערכת המשפט שנשלטה ע"יעל ידי בישופים בורגנים עשירים ופטריצים לא העניקה לאיכר (או ליורשיו) כל פיצוי על רכושם הנגזל. דורות של צמיתות מסורתית והאופי האוטונומי של המחוזות הפכו את מרידות האיכרים למרידות בעלי אופי מקומי.{{ש}}

החיילים הרגליים גויסו משורות ה[[לאנדסקנכט]]. היו אלה שכירי חרב שבדרך כלל קיבלו משכורת של 4 גילדנים, והיו מאורגנים ב[[רגימנט|רגימנטים]] ופלוגות של 120-300 איש. כל פלוגה הייתה מורכבת מיחידות קטנות יותר של 10-12 איש שנודעו בשם רוטה. חיילי הלאנדסקנכט הלבישו, חימשו והאכילו את עצמם, והיו מלווים ע"יעל ידי שיירות של אספקה שכללה סוחרים, אופים, כובסות, זונות ובעלי מקצוע שנדרשו לקיים את הצבא. {{ש}}

שיירות האספקה היו לעיתיםלעתים גדולות מהכוח הלוחם, אך הם דרשו ארגון ומשמעת.

כל לנדסקנכט שימר מבנה משלו שנקרא gemein ולו סמל בצורת טבעת. לכל gemein היה מנהיג משלו (שנקרא schultheiss) וקצין ממונה שהיה אחראי על הסדר והמשמעת. הליגה נשענה על חיל הפרשים המזוייןהמזוין של האצולה שעמד בבסיס כוחה והורכב מ[[חיל פרשים כבד]] ו[[חיל פרשים קל]] ששימש כחיל חלוץ. הפרשים הקלים היו בדרך כלל בנים ונכדים של אבירים עניים בני האצולה הזוטרה ולעיתיםולעתים הענייה של בעלי אחוזות קטנים ולעיתיםולעתים כמו במקרה של צאצאי האבירים העניים ללא רכוש או מעמד חברתי. אנשים אלה נטו לעיתיםלעתים לנדוד ברחבי הארץ בחפשם פרנסה או לעסוק בשוד דרכים.{{ש}}

צבאות האיכרים היו מאורגנים מחבורות, האופנים (haufen) הדומות ללנדסקנכט. כל האופן היה מורכב מת-יחידה unterhaufen ו rotten. חבורות האיכרים היו שונות בגודלן בהתאם למס' המורדים באותו מחוז. ההאופן היו יחידות מקומיות בעוד שהלנדסקנט גייסו אנשים מאיזוריםמאזורים שונים. חלק מהחבורות הגיעו ל4,000 איש אחרות כמו הכוח האיכרי ב[[פרנקנהאוזן]] הגיע עד 8,000 איש. האיכרים האלזאסיים שנטלו חלק ב[[קרב זאברן]] (כיום סאברן) מנו 18,000 איש.{{ש}}

ה[[האופן]] היה מורכב מפלוגות שמנו כ500 איש, וחולקו לכיתות rotte בנות 10-15 איכרים. השדרה הפיקודית של צבאות האיכרים כללה מפקד עליון בדרגה המקבילה ל[[קולונל]] וקצינים זוטרים בדרגות שונות. בראש כל פלוגה עמד קצין בדרגת סרן ולה דגל משלה שכלל את סמל הפלוגה. לפלוגות גם היה סמל ומפקדי כיתות שנקראו rottmeister. הקצינים בדרך כלל נבחרו ע"יעל ידי האיכרים בייחוד המפקד העליון והלויטננטים.{{ש}}

האיכרים היו מתאספים באסיפה שכונתה "הטבעת" בה היו מתכנסים במעגל לדון בטקטיקות קרב, תנועות חיילים, בריתות וחלוקת השלל. הטבעת היתההייתה גוף קבלת ההחלטות. בנוסף למבנה הדמוקרטי הייתה לכל האופן שרשרת פיקודית שכללה את המפקד העליון ומרשל ששמרו על סדר ומשמעת. תפקידים אחרים כללו לויטננטים, רס"נים, דגלנים, רובאים ראשיים, רכבים ראשיים, מנהלי שיירות, 4 תצפיתנים ראשיים, 4 רב סמלים, סמל פלוגתי, 2 אפסנאים, מפרזלי סוסים, סייסים, קצין תקשורת ואחראי על הביזה.{{ש}}

האיכרים שירתו במשמרות, לעיתיםלעתים פעם בחודש למשך שבוע וחזרו לכפריהם בתום המשמרת. בזמן שירותם עמיתיהם ביצעו את עבודתם הנדרשת בכפר. לעיתיםלעתים היה מדובר בעבודה שבוצעה לטובת אויביהם, כמו במקרה של ה[[ארכיבישוף]] של [[זלצבורג]], כשהאיכרים הפיקו כסף בו השתמש הארכיבישוף לגיוס חיילים טריים ליחידות הלנדסקנכט של הליגה השוואבית.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם בדבר טיבו של המרד וסיבותיו, האם הוא נבע מהמחלוקת הדתית הגוברת סביב מרטין לותר, או שהונהג ע"יעל ידי שכבה אמידה של איכרים שראתה את עושרה וזכויותיה חומקים מידיה, ושאפה להחזירם בדרך חוקית לאחר מאבק אלים, או שהאיכרים מרדו עקב הופעתה לראשונה של המדינה המודרנית בעל השלטון ה[[ריכוזיות|ריכוזי]].{{ש}}

נסיונם של האיכרים להשיג פריצת דרך היה בראש ובראשונה הניסיון להגדיל את חירותם ע"יעל ידי ביטול מעמדם כצמיתים. השיטה ה[[מנוריאלית]] דעכה במחצית המאה הקודמת והאיכרים לא רצו לראות בהשבתה. {{ש}}

אנשים מכל שכבות החברה, צמיתים או יושבי ערים חברי גילדה או חוואים, אבירים ואריסטוקרטים, החלו לבקר את ההיררכיה הקיימת. הספר המכונה "'''ספר מאה הפרקים'''" למשל שנכתב בין 1501 ל1513ל-1513, קידם חירויות דתיות וכלכליות, תקף את המוסדות השולטים והעמיד על נס את האיכר ה"טהור". מרידות בונשו (Bundscuh) שהתחוללו בשנים 1493-1517 סיפקו במה נוספת לביטוי רעיונות אנטי-אוטוריטריים, ולהפצתם של רעיונות אלה ברחבי גרמניה.{{ש}}

המהפכה של לותר הוסיפה עוצמה לתנועות אלה אבל לא יצרה אותם. שני האירועים הרפורמציה הפרוטסטנטית של לותר, ומרד האיכרים של גרמניה היו אירועים נפרדים שהתרחשו באותםבאותן שנים - אבל התחוללו באופן בלתי תלוי. עם זאת הדוקטרינה של לותר "הכמורה של כל המאמינים" יכלה להתפרש כאילו הציעה [[שוויון חברתי]] גדול מזה שאליו התכוון לותר. לותר התנגד בחריפות למרידות האיכרים. ופרסם עלון בו הוא כינה את המורדים רוצחים ושודדים.{{ש}}

ההיסטוריון רונלד באינטון ראה את המרד כמאבק שהחל כמהפכה שהושפעה מהרטוריקה של לותר כנגד [[הכנסייה הקתולית]], אך למעשה נדחפה מעבר לגבולות הצרים של הדת ע"יעל ידי בשל גורמים כלכליים בעיקרם.{{ש}}

בפברואר 1525, 25 כפרים בתחום שליטתה של העיר [[ממינגן]] התמרדו, כשהם דורשים מ[[מגיסטרט|המגיסטראטים]] (מועצת העיר) שיפור במצבם הכלכלי והפוליטי. הם התלוננו על ה[[פיאונאג']], ותבעו הקלות על השימוש בקרקע, ביערות ובשטחי הקומונס וכן הקלות בחוקי הכנסיההכנסייה לגבי תנאי שירותם והתשלום המגיע להם.{{ש}}

מועצת העיר כינסה אסיפה של האיכרים על מנת לדון בדרישותיהם כשהיא מצפה לרשימה של דרישות ספציפיות וטריוויאליות. אלא שהאיכרים יצאו בהצהרה מפתיעה שחתרה תחת היסודות של יחסי האיכרים-מגיסטראטים. האיכרים שטחו את טענותיהם ומענותיהם במסמך שכלל 12 דרישות מרכזיות. המועצה דחתה את מרבית הדרישות. לדעת רוב ההיסטוריונים מסמך זה הפך לבסיס למסמך 12 המאמרים שסביבו התאגדה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית ב20ב-20 למרץבמרץ 1525. {{ש}}

הגדוד ה[[שוואבי]] שהוצב באיזורבאזור וכלל כ200 פרשים וכ1,000 רגלים לא הצליח להתמודד עם המרד שפרץ במלוא עוזו ובמהלך 1525 המרידות ביער השחור, בבריסגאו, בהגאו, סאנדגאו ואלזס לבדן הצריכו תוספת תגבורת של 3,000 רגלים ו300 פרשים. {{ש}}

ב6ב-6 למרץבמרץ 1525, כ-50 נציגים של ההאופנים של איכרי שוואביה עילית התכנסו בממניגן על מנת להסכים על מטרה משותפת במאבקם. יום לאחר דיונים מתישים הכריזו על הקמתה של אגודה נוצרית חדשה הקונפדרציה של איכרי שוואביה עילית. האיכרים התכנסו שוב ב15 וב20וב-20 למרץבמרץ בממניגן, ולאחר דיון נוסף אימצו את מסמך 12 המאמרים ואת חוקת הסדר הפדרלי Bundesordnung. סמלם הבונדשו (מגף עם שרוכים) הוטבע על גבי מסמך 12 המאמרים. במשך החודשיים הבאים הודפסו מעל 25,000 עותקים ממסמך זה (בטכנולוגית ה[[דפוס]] שהומצאה זה מכבר), שהתפשט במהירות ברחבי גרמניה. {{ש}}

במסמך 12 המאמרים תבעו האיכרים את הזכות של הקהילות לבחור בעצמם את הנציגות ה[[קלריקליזם|קלריקאלית]] (אנשי כמורה) ואת השימוש במס שהטילה הכנסייה על האיכרים "הטית' הגדול" ששלל מהאיכרים מעל 10% מהכנסתם (בצורת תבואה וכרמי יין) לצרכילצורכי הציבור. כמו כן הם תבעו את ביטולו של מס נוסף "הטית' הקטן" שהוטל על יבולים נוספים של האיכר. דרישות אחרות כללו את ביטולה של הצמיתות, ביטול עונשי מוות, ביטול ההגבלות על זכויות צייד ודיג, ושימוש חופשי ביערות שדות מרעה ופריבילגיות נוספות שנשללו מהאיכרים ע"יעל ידי האצולה, הגבלה חוקית על מטלות האיכרים, על מיסים ועל תשלום שכירות. בנוסף לזאת הועלתה דרישה לשים קץ לשיטת המשפט והמנהל השרירותית שהפלתה לרעה את מעמד האיכרים.{{ש}}

קמפטן אים אלגאו הייתה עיר חשובה באיזורבאזור שהפך מאוחר יותר לבוואריה בגבול עם [[ויטנברג]] ואוסטריה. בראשית [[המאה ה-8]], נזירים [[קלטים|קלטים]] ייסדו במקום מנזר, קמפטן אביי. ב1213ב-1213 קיסר האימפריה הקדושה [[פרידריך השני]] העניק לראש המנזר מעמד של [[דוכס]] החולש על המחוז בתחום העיר. ב1289ב-1289 ב1289ב-1289 המלך [[רודולף]] מבית [[האבסבורג]] הכריז על מעמדה של קמפטן כ[[עיר חופשית|עיר אימפריאלית חופשית]]. ב1525ב-1525 זכויות הקניין האחרונות של ראשי המנזרים בקמפטן הועמדו למכירה. במהלך מרד האיכרים, האיכרים המסונפים למנזר קמפטן התמרדו כשהם בוזזים את המנזר ופושטים על העיר. {{ש}}

ב4ב-4 לאפרילבאפריל 1525, 5,000 איכרים, ההאופן של ליפהיימר התאספו סמוך ל[[ליפהיים]] כשהם מתכוננים לעלות על העיר אולם. כ5 גדודים של איכרים כשהם מגובים בתוספת של כ-25 אזרחים מליפהיים תפסו עמדות דרומית לעיר, סיור מודיעיני של הליגה דיווח למפקדי הליגה שהאיכרים חמושים היטב. לפי דיווח זה לרשות האיכרים עמדו תותחים אבק שריפה ופגזים והם מנו 3,000-4,000 איש. האיכרים התמקמו בעמדה שולטת על הגדה המזרחית של הדנובה, כאשר משמאלם ניצב היער ומימינם הנהר ואדמות ביצה, מאחוריהם הם הקימו את מבצר המרכבות כשבמרכזו קני ארטילריה קלה ו[[רובה נטען לוע|רובים נטעני לוע]].{{ש}}

כפי שעשה בעבר בהיתקלויות עם האיכרים מפקד הליגה הטרוצ'ס ניהל עמם מו"ממשא ומתן בעוד הוא מקדם את חייליו לעמדות אסטרטגיות. בעוד הוא מציב את מרבית חייליו סמוך לליפהיים, העביר יחידות של פרשים מ[[הסה]] ואולם לאורך הדנובה לאלכינגן. יחידות הפרשים נתקלו בקבוצה מבודדת של כ1,200 איכרים שרצו להציג את דרישותיהם, הפרשים תקפו את האיכרים שנסוגו בבהלה כשהם מותירים אחריהם 250 שבויים.{{ש}}

באותו זמן המפקד הפסיק את המו"מהמשא ומתן עם האיכרים, וספג מטח ירי מהעמדה המבוצרת על גדת הדנובה. בתגובה הוא הקצה יחידת פרשים קלה וקבוצה קטנה של רגלים שהובילה כוח צבאי שכלל 1,500 פרשים, 7,000 רגלים ו18 תותחי שדה כנגד העמדה המבוצרת של האיכרים על גדת הדנובה. כשהאיכרים הבחינו בגודלו של הצבא שעמד מולם הם פתחו בנסיגה. מ4,000 האיכרים שאיישו את העמדה המבוצרת כ2,000 הצליחו להיחלץ משדה הקרב ולהגיע לליפהיים כשהם סוחבים איתם את הפצועים בעגלות משא. אחרים ניסו לחצות את הנהר בשחייה וכ400 מתוכם טבעו שם. יחידות הפרשים של הטרוצ'ס חסמו את נתיבי המילוט של 500 הנותרים. זה היה הקרב המשמעותי הראשון במלחמה.

המורדים תקפו ולכדו את הטירה של [[וויינסברג]], שרוב החיילים שהיו אמורים להגן עליה היו באותה עת מוצבים באיטליה. הם שלקחו בשבי את הרוזן יחד עם 70 אצילים נוספים ששהו בטירה, והוציאו אותם להורג בשיטת [[גאונטלט]]. שיטה שהיתהשהייתה פופולרית בקרב חיילי הלנדסקנכט. בשיטה זו הנידונים רצים במסלול בין 2 שורות של לוחמים המכים אותם למוות בכלי נשקם. בזמן ההוצאה להורג הורה רוהרבאך לחלילן ההאופן לנגן מוזיקה. {{ש}}

רבים ממנהיגי האיכרים של ההאופנים האחרים התנגדו בתוקף לפעולותיו של רוהרבאך. הוא סולק מתפקידו והוחלף ע"יעל ידי אביר, גוטס פון ברליכינגן שבסופו של דבר נבחר למפקד העליון של צבא האיכרים. רבים מהאיכרים לא היו מרוצים מהמינוי של האביר שעמד מאחורי דיכוי התקוממות איכרים ([[מרד קונרד]]) שהתרחשה 10 שנים לפני פרוץ המרד. בסוף אפריל צעדו חבורות האיכרים הללו לעבר ארמורבאך, כשאליהם מצטרפים איכרים רדיקלים מאודנוואלד כשהם מחפשים את ראשו של ברליכינגן. במהלך מצעדם העלו באש את [[טירת ויילדנברג]] כשהם מפרים בכך את אמנת הלחימה עליהם התחייבו האיכרים. {{ש}}

ב29ב-29 לאפרילבאפריל הפכה מחאת האיכרים בסביבות העיר [[פרנקנהאוזן]] למרד גלוי. חלקים רבים באוכלוסיהבאוכלוסייה הצטרפו למרידה. המורדים השתלטו על בית העיריההעירייה והסתערו על [[טירת שוורצבורג]]. כאשר מינצר הגיע עם 300 לוחמים ממיולהאוזן ב11ב-11 למאיבמאי, מס' אלפי איכרים מהמחוזות הסמוכים הצטרפו והקימו מחנות בשדות שתחמו את העיר. הכוח שעמד עכשיו לרשות צבא האיכרים באיזורבאזור עמד על כ8,000-10,000 איש. [[פיליפ הראשון]] שליט הסה והדוכס גיאורג מסקסוניה עלו על עקבותיו של מינצר וכיוונו את חיילי הלנדסקנכט שלהם לעבר פרנקנהאוזן. בקרב שהתחולל בסמוך לעיר ב15ב-15 למאיבמאי הביסו הכוחות המאוחדים של פיליפ הראשון והדוכס גיאורג את צבא האיכרים עליו פיקד תומסתומאס מינצר. {{ש}}

חילות הנסיכים כללו כ6,000 שכירי חרב, הלנדסקנכט. הללו היו חיילים מנוסים, מצוידים היטב ומאומנים ובעלי מורל גבוה. לאיכרים לעומת זאת היה ציוד לחימה דל אם בכלל למעט 300 הלוחמים של מונצר, הם היו בלתי מאומנים וללא ניסיון בלחימה. חלק מהאיכרים אף התווכחו ביניהם אם להילחם או לנהל מו"ממשא ומתן עם הנסיכים. ב14ב-14 למאיבמאי הדפו כוחות הסחה קטנים של צבא הנסיכים, אך לא הצליחו למנף את הצלחתם, במקום זאת המורדים השיגו הפסקת אש ונסוגו אל מבצר המרכבות.{{ש}}

למחרת ב15ב-15 למאיבמאי התאחדו חילותיהם של פיליפ וגיאורג והפרו מיידית את הפסקת האש כשהם פותחים במתקפה משולבת של רגלים, פרשים וארטילריה. ההתקפה תפסה את האיכרים בלתי מוכנים והם נסוגו בבהלה לתוך העיר כשכוחות הלנדסקנכט מזנבים בהם. רוב המורדים נהרגו והקרב הפך במהרה לטבח של ממש. מס' האבדות בקרב האיכרים אינו ודאי והוא מוערך בין 3,000 ל10,000 איש בעוד שבקרב הלנדסקנכט נספרו רק 4 הרוגים ו2 פצועים. תומסתומאס מינצר נתפס, עונה והוצא להורג במיולהאוזן ב27ב-27 למאיבמאי 1525.{{ש}}

קרב [[בויבלינגן]] התחולל ב12ב-12 למאיבמאי 1525 והיה אחד הקרבות בעל מס' האבדות הגבוה ביותר במהלך המרד. כאשר נודע לאיכרים שהטרוצ'ס מולדבורג מקים מחנה סמוך לרוטנבורג, הם התקדמו לכיוונו וכבשו את העיר הורנברג ב10ב-10 למאיבמאי. בתגובה להתקדמות כוחות הליגה לעבר הורנברג במטרה לכבשה מחדש נסוגו האיכרים (ההאופן של וורטמברג) והתמקמו על מדרונות הגבעות שבין בויבלינגן וסינדלפינגן.{{ש}}

ב[[קויניגסהופן]], ב2ב-2 ליוניביוני מפקדי האיכרים [[וונדל היפפלר]] ו[[גיאורג מטצלר]] הקימו מחנה מחוץ לעיר. היפפלר ומטצלר הבחינו בהתקדמות של פרשי הליגה במטרה לאגפם משני הכיוונים. בניסיון להתגונן בפני טקטיקה זו שכבר גרמה לתבוסות קשות בקרב הקימו את מבצר המרכבות על גבעה הצופה על העיר אותה אישו בקני ארטילריה ורובים. האיכרים הסתדרו על הגבעה ב4 שורות מאחורי התותחים אבל לפני מבצר המרכבות שנועד להגן עליהם מהתקפה מאחור. האיכרים ירו מטח לעבר הפרשים הדוהרים שתקפו אותם משמאל.{{ש}}

[[פרייבורג]] שהיתהשהייתה טריטוריה האבסבורגית, התקשתה לגייס מספיק כוח אדם על מנת להלחם באיכרים, ואשר הצליחו לגייס מספיק כוחות וצעדו להתעמת עמם האיכרים פשוט נעלמו לתוך היער. לאחר סירובו של הדוכס מ[[באדן]] מארגרייב ארנסט לקבל את הצהרת העקרונות, האיכרים תקפו מנזרים ביער השחור, מנזר האבירים ה[[הוספיטלרים]] בהייטרשיים נפל לידיהם ב2ב-2 למאיבמאי. כמו כן בזזו את המנזרים בטננבאך ואטנהיימונסטר. בראשית מאי הגיע [[הנס מולר]] עם 8,000 איש לקירצנאך בסמוך לפרייבורג. האופנים נוספים הגיעו לאיזורלאזור ומסי האיכרים שהתאסף הגיע ל18,000 איש. בתוך ימים ספורים פרייבורג כותרה והאיכרים נערכו למצור על העיר.{{ש}}

לאחר שהאיכרים השתלטו על פרייבורג, הנס מולר לקח חלק מכוחות האיכרים לסייע לו במצור על רדולפצל. שאר האיכרים חזרו למשקיהם. ב4ב-4 ליוניביוני סמוך לוורצבורג, מולר וקבוצה קטנה של חיילים-איכרים הצטרפו לחוואים הפרנקוניים מהאופן הלן ליכטן. בוולדבורג-זייל סמוך לוורצבורג נתקל הכוח המאוחד בצבא בפיקודו של גוטס "יד הברזל" פון ברליכניגן (שעבר בינתיים לשורותיו של צבא הליגה). האבירים האימפריאליים וחיילים מיומנים הצליחו על אף מספרם המועט יחסית להביס בקלות את האיכרים. בתוך שעתיים בלבד נהרגו למעלה מ8,000 איכרים.{{ש}}