תותח 6 ליטראות – הבדלי גרסאות

בניגוד לכרעיים של תותח 2 הליטראות הישן, היו הכרעיים של תותח חדש זה ניתנים לפתיחה ונבנו על מרכב פשוט של 2 גלגלים. סדרת הייצור הראשונה מדגם Mk-II אופיינה בקנה קצר (L/43) עקב מחסור במחרטות מתאימות. לדגם הבא מסוג Mk-IV נוסף [[בלם לוע]] על מנת להקטין את הרתע. למרות שהתותח הוכיח את עצמו בקרבות, כבר ב- 1942 הוחל בפיתוח דגם מתקדם יותר. המטרה הייתה לקבל תותח עם [[קליבר]] זהה ומשקל דומה אבל עם יכולות גבוהות יותר. כל הניסיונות נכשלו ובפברואר 1943 הוכנס לשירות התותח שעמד להחליף את ה- 6 ליטראות: [[תותח 17 ליטראות| ה- 17 ליטראות]] בעל קליבר גדול יותר. למרות זאת המשיך הצבא הבריטי להפעיל את תותח ה- 6 הליטראות שהיה קל ונייד מאד לעומת תותח ה-17 ליטראות הכבד, גם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה לתקופה של כ- 20 שנים נוספות.

שיפור ניכר חל בביצועי התותח עם הכנסת תחמושת חודרת שריון משני סוגים: (APDS ו- APCR ) בשנת 1944. בגדודי הארטילריה המלכותיים, הצטרף כבר ב-1943 לתותח זה אחיו הגדול [[תותח 17 ליטראות |תותח נ"ט 17 ליטראות]]. אולם בגדודי החי"ר, שימש התותח כחוט השדרה העיקרי של נשק נגד טנקים עד שנות ה- 60.

בקרב על שייח' נוראן (מקומו הנוכחי של [[מגן (קיבוץ)|קיבוץ מגן]]) , פגע ושיתק תותח שלל שהותקן על [[זחל"מ]] צה"לי ופעל כתותח רכוב בששהבשישה טנקים מצריים מסוג [[לוקסט M22]] ובכך בלם את ההתקפה כולה. צוות התותח היה מגדוד 89, (גדוד הפשיטה) שהשתייך ל[[חטיבה 8 ]] המשוריינת של [[יצחק שדה]]. כנראה שאחת הסיבות העיקריות להצלחת הצוות הישראלי, הייתה בכך שתותחי הטנקים המצריים לא פעלו.