קומאנצ'י – הבדלי גרסאות

לפני שאנשי שבט הקומאנצ'י באו במגע עם האדם הלבן הם היו [[לקטים ציידים]]. ייתכן כי בשלהי [[המאה ה-18]] מנה השבט כ-45,000 איש. {{הערה|שם=מקלין|1=פרנק מקלין, Literary Review, [http://www.literaryreview.co.uk/mclynn_06_08.html Review of Pekka Hämäläinen, ''The Comanche Empire''], אוחזר 21 ליוניביוני 2015}} הקומאנצ'י היה השבט הדומיננטי באזור [[המישורים הגדולים]] ב[[ארצות הברית]].

בעת מלחמה נהגו אנשי השבט לקחת לעתים שבויים משבטים חלשים יותר, ולאחר מכן היו מוכרים אותם כ[[עבדים]] לכובשים הספרדים ומאוחר יותר ל[[מקסיקני]]ם. בנוסף, היו לוקחים אלפי שבויים מהמתיישבים הספרדים, המקסיקנים וה[[אמריקאים]].{{הערה|שם=מרז|1=קרטיס מרז, American Quarterly ,[https://muse.jhu.edu/login?auth=0&type=summary&url=/journals/american_quarterly/v053/53.2marez.html Signifying Spain, Becoming Comanche, Making Mexicans: Indian Captivity and the History of Chicana/o Popular Performance''], יוני 2001, כרך 53 מהדורה 2, עמודים 267-307, אוחזר 21 ליוניביוני 2015}}

* '''דיביזיהדיוויזיה''' או '''להקה''' - לעתים נקראת 'שבט', ''נסיון'' ב[[ספרדית]], ''רמה'' (ענף) - מכילה מספר קבוצות אזוריות (ראנצ'ריות) שיש להם קשר משפחתי, קשרים פוליטיים, רפואיים וצבאיים וכן אינטרס משותף בציד, בליקוט, במלחמה, בשלום ובסחר.

דוגמה לדיביזיהלדיוויזיה כזו המבוססת על [[פוליטיקה]] נמצאת בדביזיית ''יפרוקה'' (Yaparʉhka) המוכרת כדביזיה נפרד. בגלל שוני בתרבות ובשפה בהשוואה להקות קומאנצ'י אחרות, הם הפכו להיות מוכרים כ-''יאפ'' (Yap - אוכלי השורשים) בניגוד ל-''קוטסוטוקה''

במהלך שנות השישים של המאה ה-19 החלה ארצות הברית במאמצים להעברת הקומאנצ'י ל[[שמורת אינדיאנים|שמורות]], לאחר "הסכם מדיסין לודג'" (1867), שהציע [[כנסייה (מוסד)|כנסיות]], בתי ספר וקצבאות בתמורה לשטח אדמה רחב (160,000 קמ"ר). הממשלה הבטיחה לעצור את ציידי ה[[ביזון אמריקאי|באפלו]], אשר השמידו עדרים גדולים ברחבי המישורים, בתנאי שהקומאנצ'י ביחד עם ה[[אפאצ'י (שבט)|אפאצ'י]], הקיוואה, ה[[שאיין (שבט)|שאיין]] וה[[אראפהו]] יועברו לשמורות שהכילו שטח הקטן מ-13,000 קמ"ר. על אף זאת לא מנעה הממשלה את שחיטת העדרים. הקומאנצ'י באזור ''איזה-טאי'' (פות ה[[קויוט]]) הגיבו בתקיפת קבוצת ציידים באזור הפנהנדל (האצבע הצפונית) של [[טקסס]] במה שנקרא הקרב השני בחומות האדובה (1874). התקיפה הייתה הרסנית לקומאנצ'י וצבא ארצות הברית נקרא להתערב במהלך מלחמת הנהר האדום בכדיכדי להשיג את הקומאנצ'י הנותרים לעבר השמורה. המצב הסלים למה שמאחר יותר נודע כקרב מכתש פאלו דורו. תוך עשר שנים בלבד, היו עדרי הבאפלו על סף הכחדה, דבר שהביא לסוף הצייד בדרך החיים של הקומאנצ'י. ב-1875, אחרוני הלהקות החופשיות של הקומאנצ'י, שבראשם עמד לוחם הקוואדה בשם קוואהנה פרקר, נכנעו ועברו לשמורת פורט סיל באוקלהומה. אחרוני הקיוואה והקיוואה אפאצ'י החופשיים נכנעו גם הם.

מקהלת פנטקה הסכימה להסכם שלום עם החברת ההגירה הגרמנית תחת ג'ון או. מוסבאך. הסכם זה לא היה קשור לשום גוף ממשלתי. מוסבאך יצר את ההסכם בכדיכדי לישב אדמות תחת הקצאת האדמות של פישר ומילר שמהם צמחו מחוזות קונצ'ו, קימבל, לאנו, מייסון, מקולו, מיינארד, שליישר, סאן סבה, סוטון ומחוז טום גרין במדינת [[טקסס]]. בניגוד להסכמים רבים שנחתמו אז, הסכם זה היה קצר ופשוט, כאשר כל הצדדים הסכימו על שיתוף פעולה הדדי ושיתוף האדמה. ההסכם אושר בפגישה במחוז סאן סבה בטקסס, ונחתם על ידי כל הצדדים ב-9 במאי 1847 בפרדריקסברג, טקסס. ההסכם מעולם לא הופר. אגדה פופולרית ומטעת גורסת שההסכם "עדיין לא הופר עד עצם היום הזה". ההסכם היה בין מקהלת הפנטקה לבין חברת ההגירה הגרמנית. לא הייתה אף מקהלה אחרת מעורבת בו. חברת ההגירה הגרמנית פורקה על ידי מוסבאך עצמו זמן קצר לאחר שהשיגה את יעדה. עד 1875, בני הקומאנצ'י הועברו לשמורות. חמש שנים מאוחר יותר, אמן בשם פרדריך ריצ'רד פטרי ומשפחתו עברו ליישוב פדרנלס שבטקסס, ליד פרדריקסבורג. רישומים של פטרי וציורים מצבעי מים נתנו עדות ליחסים הידידותיים בין הגרמנים לבין קבוצות שונות של שבטי ילידים מקומיים.

לקבוצות הקומאנצ'י לא היה שליט אחד מוסכם ויחיד. במקום זאת, שימשו כמה מנהיגים מועטים ומוכרים כיועצים עבור הקבוצה כמקשה אחת. אלה כללו את "צ'יף השלום", חברי האסיפה ו-"צ'יף המלחמה". צ'יף השלום היה בדרך כלל אדם מבוגר יותר שהביא מניסיונו למלכת הייעוץ. לא הייתה שום השבעה רשמית או בחירות לתפקיד אלה [[קונצנזוס]] כללי. האסיפה החליטה היכן הלהקה תצוד, האם עליהם לצאת למלחמה כנגד אויביהם והאם לחבור ללהקות אחרות. כל חבר יכל לדבר באסיפות, אבל היו אלה החברים המבוגרים יותר שדיברו בעיקר. בעיתות מלחמה, בחרה המקהלה בצ'יף מלחמה. בכדיכדי להיבחר לתפקיד זה, היה על גבר להוכיח שהוא לוחם אמיץ. היה עליו גם לזכות בכבוד מצד שאר הלוחמים בלהקה. בזמן שהלהקה הייתה במלחמה, היה צ'יף המלחמה האחראי וכל הלוחמים היו צריכים לעשות כדבריו. לאחר תום המלחמה, פג המנדט שלו. גברי הקומאנצ'י ביצעו את רוב הציד ואת כל הלחימה במלחמות. הם למדו איך לרכב על סוסים כשהם היו צעירים והיו להוטים להוכיח את עצמם בקרב. במישורים, נשות הקומאנצ'י ביצעו את המטלות התובעניות של הבישול, פשיטת העורות מהחיות, הקמת המחנות, גידול הילדים והעברה של ציוד ביתי.

תחילה, המילדות היו מרכחות את אדמת הרצפה של הטיפי וחפרו שני חורים. חור אחד שימש לצורך חימום מים והשני כאחסון ל[[שיליה]]. מקל אחד או יותר היו מוחדרים לאדמה ליד מיטת היולדת בכדיכדי שתחזיק בהם בזמן הלידה. לאחר הלידה, תלו המילדות את [[חבל הטבור]] על עץ ההאקלברי (עץ תות שצמח באזור). האנשים האמינו שאם חבל הטבור ירקב ללא הפרעה, יהיו לתינוק חיים ארוכים ומשגשגים.

גם בנות וגם בנים התקבלו בברכה על ידי המקהלה, אך בנים היו עדיפים. עם התינוק היה בן, אחת מהמילדות הייתה מידעת את האב או את הסב, "זהו חברך הקרוב". חלק מהמשפחות נהגו לצבוע חלק חיצוני מהטיפי שלהם בכדיכדי להודיע לשאר השבט שהם חוזקו בלוחם נוסף. לפעמים היה האב נותן את השם לילדו, אך רוב הפעמים היה מבקש מאיש הרפואה או גבר אחר בעל תואר מיוחד שיעשה זאת. הוא עשה זאת בתקווה לחיים ארוכים ויעילים עבור הילוד שלו. במהלך טקס הענקת השם, היה איש הרפואה מדליק את ה[[מקטרת]] שלו ומעלה עשן כלפי השמיים, האדמה וארבעת הכיוונים. הוא פילל שהילוד ישאר מאושר ובריא. אז היה מרים את הילוד כסמל לגדילתו והכריז את שמו של הילוד ארבעה פעמים כשבכל פעם הוא מחזיק את הילוד יותר גבוה. האמונה הרווחת הייתה ששמו של הילוד ניבאה את עתידו; אפילו ילד חלש וחולה יכל לגדול ולהיות לוחם דגול, צייד או בוזז אם ניתן לו שם המעיד על אומץ וחוזק. בנים היו לעתים קרובות נקראים על שם סבם, דודם או קרוב אחר. בנות בדרך כלל היו נקראות על שם אחד מקרובי המשפחה של אביהם אך השם נבחר על ידי האם. כשהילדים היו גדלים הם גם רכשו לעצמם שמות חיבה בשלבים שונים בכדיכדי לתת ביטוי לפן מסוים מחייהם.

הקומאנצ'י ראו בילדיהם כמתנה הכי היקרה. ילדים היו מוענשים לעתים רחוקות. לפעמים, היו קוראים לאחות גדולה או קרוב משפחה אחר בכדיכדי להקנות מרות לילד, או ששני ההורים היו מארגנים 'מפלצת' שתפחיד את הילד. מידי פעם, היו המבוגרים עוטים סדינים ומפחידים את הבנים והבנות הבלתי ממושמעים. היו גם מספרים לילדים סיפורים על ה-"ינשוף הקניבלי הגדול" (Pia Mupitsi) שחי במערה בדרום הרי הוויטצ'יטה שהיה אוכל ילדים רעים בלילות.

במהלך המאה ה-19, טקס הקבורה המסורתי של הקומאנצ'י כלל את עטיפת גופת הנפטר בשמיכה ולהעלות אותה על סוס מאחורי הרוכב שהיה לאחר מכן מחפש מקום קבורה ראוי כמו מערה בטוחה. לאחר הכנסת הגופה לקבר, היה הרוכב מכסה אותה באבנים וחזר למחנה ושם היו האבלים שורפים את כל רכושו של הנפטר. האבל הראשי היה חותך את זרועותיו בכדיכדי להביע את יגונו. להקת הקוואהנדה, נהגה כך לזמן ארוך יותר מהלהקות האחרות וקברו את מתיהם בהרי הוויטצ'יטה. מסיונרים נוצרים שכנעו את הקומאנצ'י לקבור את מתיהם בארונות קבורה בבתי קברות, וזהו המנהג כיום.

כשעוד היו חלק משבט השושון, השתמשו הקומאנצ'י בעיקר במזחלות רתומות לכלבים כאמצעי תחבורה. מאוחר יותר רכשו סוסים משבטים אחרים, כגון שבט הפואבלו, ומהספרדים. היות שסוסים הם מהירים יותר, ניתנים לשליטה קלה יותר ומסוגלים לסחוג יותר, עובדה זו עזרה להם בציד ובלחימה והפכה את העברת המחנה ליותר קלה. אזורי מגורים גדולים יותר התאפשרו בזכות היכולת למשוך ולסחוב יותר פריטים. בהיותם אוכלי צמחים, הסוסים היו גם יותר קלים להאכלה מאשר הכלבים היות שהבשר היה מצרך יקר. הסוס היה בעל הערך הרב ביותר לשבט הקומאנצ'י. עושרו של בן קומאנצ'י נמדד ע"פ גודל עדר הסוסים שלו. הסוסים היו מטרה עיקרית לגניבה בזמן בזיזות; לעתים היו מבצעים בזיזות במיוחד בכדיכדי לגנוב סוסים. לעתים עדרי סוסים שמנו מאות, היו נגנבים על ידי הקומאנצ'י במהלך מסעות בזיזה כנגד שבטי אינדיאנים אחרים, ספרדים מקסיקנים ומאוחר יותר מחוות של טקסנים. היו משתמשים בסוסים ללחימה והקומאנצ'י נחשבים לטובים שבפרשים וללוחמים הרכובים בהיסטוריה.

הקומאנצ'י אחסנו את אוהלי ה[[טיפי]] שלהם בכיסוי שנרקם מעורות בופאלו שנתפרו יחדיו. לצורך הכנת עורות הבופאלו, הייתה האשה קודם כל מפזרת אותם על האדמה ואז חותכת מהם את השומן והבשר באמצעות להבים שנוצרו מעצמות או קרניים, ואז השאירה אותם בשמש. כשהתיבשו העורות הם הסירו את השיער העבה וטבלו אותם במים. לאחר כמה ימים, הם ערבבו את העורות בתערובת של שומן מהחי, מוחות וכבדים בכדיכדי לרכך את העורות. העורות התרכחו עוד יותר באמצעות שטיפה חוזרת ונשנת. לבסוף הם עושנו מעל האש מה שנתן לעורות צבע שזוף יותר. לצורך סיום הכיסוי של הטיפי, היו הנשים מניחות את העורות זה לצד זה ותפרו אותם ביחד. עד 22 עורות יכלו להיות חלק מתהליך זה אך הממוצע היה 14. כשזה היה גמור, כיסוי העורות הועלה על עמוד, כוסה סביב שלדה בצורת קונוס, והוחז במקום באמצעות שיפודים מעץ בגודל עפרון. שתי דשים בצורת כנפיים הופנו לאחור בכדיכדי ליצור את הפתח ואשר היו ניתנים לויסות להרחקת לחות ולבידוד. בחורף היו מחממים את הטיפי באמצעות בור אש שנחפר ברצפת האדמה במרכזו. בקיץ, יכלו להרים את היריעות מלמטה בכדיכדי לאפשר לרוחות קרירות לעבור דרכו. במזג אוויר חם, הבישול היה נעשה בחוץ. אוהלי הטיפי היו בתים מאוד מעשיים לאנשים נודדים. בעבודת צוות, יכלו הנשים להקימם או לפרקם במהירות. מקהלת קומאנצ'י הייתה מסוגלת לארוז והתחיל לרדוף אחר עדר [[ביזון אמריקאי|בופאלו]] תוך 20 דקות. נשות הקומאנצ'י היו אלה שעשו את מרבית העבודה בעיבוד המזון והכנתו.

הקומאנצ'י היו במקור [[ציידים-מלקטים]]. כשחיו ב[[הרי הרוקי]], בהמהלך הגירתם לעבר [[המישורים הגדולים]], גם הגברים וגם הנשים היו אחראיים לליקוט ולאספקת המזון. כשהגיעו הקומאנצ'י למישורים, הפך הציד לאמצעי השלט. הציד נחשב לפעילות גברית והיה סממן ראשי ליוקרה. לצורך בשר, צדו [[ביזון אמריקאי|בופאלו]], [[אייל קנדי|איילים]], [[דב שחור אמריקני|דובים שחורים]], [[אנטילוקפרה אמריקנית|אנטילוקפרות]], ו[[צבי|צבאים]]. כשהציד היה מועט, צדו גם סוסי בר מסוג [[מוסטנג (סוס)|מוסטנג]] ולעתים גם אכלו את סוסי הפוני שלהם. בשנים מאוחרות יותר בזזו הקומאנצ'י חוות ב[[טקסס]] וגנבו בקר. הם לא אכלו דגים או עוף אלה אם כן היו מורעבים ואז היו אוכלים למעשה כל יצור שהיו מוצאים כולל [[ארמדילו]], [[בואש]], [[עכברוש]]ים, [[לטאה|לטאות]], [[צפרדע]]ים, ו[[חרגוליים|חרגולים]]. בשר ה[[ביזון אמריקאי|בופאלו]] ובשר אחר הוכן ובושל על ידי הנשים. הנשים גם ליקטו פירות בר, זרעים, אגוזים, תותים, שורשים, פקעות וגם שזיפים, ענבים, אכמניות, אפרסמונים, תותי עץ, בלוטים, פקאנים, בצלי בר, צנוניות וסברסים. הקומאנצ'י גם רכשו תירס, דלעת יבשה וטבק באמצעות סחר חלפין ובזיזות. רוב הבשרים ניצלו על האש או בושלו. בכדיכדי לבשל בשר טרי או יבש וכן ירקות, היו חופרות הנשים בור באדמה שאותו היו מרפדות בעורות או בבטנות של בופאלו, ומילאו במים בכדיכדי ליצור מין סיר בישול. הם הניחו אבנים לוהטות בתוך המים עד שהם רתח ובישלו את התבשיל. לאחר שבאו במגע עם הספרדים, הקומאנצ'י סחרו בתמורה לסירים וקומקומים מנחושת וזה הפך את מלאכת הבישול לקלה יותר.

הנשים השתמשו בתותים ואגוזים וכן גם בדבש ובחלב בכדיכדי לתבל את בשר הבופאלו. הם אגרו את החלב בנרתיקי מעיים או כיסי עור שנקראו ''פרפלשים''. הם אהבו במיוחד להכין עיסה מתוקה של מח עצם שעורבבה עם שעועית.

השפה שדוברה על ידי אנשי הקומאנצ'י, שפת הקומאנצ'י, ''נומוטקוואפו'', היא שפה נומית מקבוצת שפות האוטו-אצטקים. היא מאוד קרובה לשפת שבט השושון שמהם התנתקו הקומאנצ'י בסביבות 1700. שתי השפות נשארו דומות, אך כמה וכמה שינויים קלים בצלילים הם שמונעים מובנות משותפת בין שתי השפות הללו. הרשומות הקדומות ביותר של הקומאנצ'י מ-1786 מעידות בבירור על ניב של שפת השושון, אך בתחילת המאה העשרים, השינויים האלה בצלילים, שינו את הדרך בה נשמעים הקומאנצ'י בדרכים עדינות אך משמעותיות. למרות מאמצים שנעשים כיום בכדיכדי להבטיח את הישרדות השפה, רוב דובריה הם זקנים ופחות מאחוז אחד של הקומאנצ'י יכול לדבר אותה.