הבדלים בין גרסאות בדף "הטורקמנים בארץ ישראל"

מ
בוט החלפות: טורקמנים
מ (בוט החלפות: טורקמנים)
 
==גלי ההגירה של הטורקמנים==
* '''גל הגירה ראשון''' היה בסוף [[המאה ה-11]]. ה[[צבא]] ה[[סלג'וקי]] של ה[[סולטאן|סולטאנים]] [[אלפ ארסלאן]] ובנו [[מלכ שאה]], כבש את מזרח [[אסיה הקטנה]], [[סוריה]] וארץ ישראל. שבטי הטורקמנים נלוו לצבא הסלג'וקי ומצאו בארץ ישראל שטחי [[מרעה]] עבור [[צאן|צאנם]] ו[[מקנה|מקניהם]]. בעקבות ה[[כיבוש]] מחדש של האזור בידי ה[[פאטימים]] ואחר כך בידי ה[[צלבנים]] בסוף המאה ה-11 וב{{ה|מאה ה-12}}, נסוגו הטורקמנים [[מזרח]]ה ו[[צפון|צפונה]]. בעקבות כיבושי [[צלאח א-דין]] ו[[ביברס]], חזרו הטורקמנים לארץ ישראל. הם היו חלק מצבאות ה[[מוסלמים]] והשתתפו ב[[פשיטה|פשיטות]] [[שוד]] על [[יישוב]]י הצלבנים.{{הערה|'''[[אריה יצחקי]]''', התורכמניםהטורקמנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמודים: 79-75, הוצאת אריאל 205-204, ירושלים, 2014}} שבטי הטורקמנים חדרו ל[[חבל ארץ|אזור]] [[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]], ל[[עמק החולה]] וכן פעלו בחלקו הצפוני של [[עבר הירדן]], בהרי ה[[חורן]] ו[[עמק|בקעת]] [[דמשק]]. במחצית המאה ה-13, עם כיבוש אזור [[השרון]] בידי ה[[ממלוכים]], פשטו הטורקמנים לאזור זה והשתתפו גם בפשיטות על האזורים הסמוכים של הצלבנים.{{הערה|'''[[זאב וילנאי]]''', תורכמניםטורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמודים: 8063-8062, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}}
 
* '''גל הגירה שני''' הגיע ב{{ה|מאה ה-16}}, עם הצבא ה[[עות'מאנים|עות'מאני]] שכבש את הארץ בשנת [[1516]]. [[חייל]]ים טורקמנים משוחררי צבא, שהיו פטורים מ[[מס]], יושבו ב[[עזה]] וב[[רמלה]] ב[[שכונה|שכונות]] מיוחדות. הם הובאו במגמה להיות כוח מגן מול התקפות מן ה[[מערב]]. הטורקמנים הנודדים וגם אלה שעברו להתיישבות קבע, קיבלו את [[מרות]] הסולטאן והיו נאמנים לו. הם בלטו ב[[ניקיון|נקיונם]], עסקו ב[[מסחר]] ואירוח עוברי אורח. השבטים הנודדים, נדדו במרחב שבין בקעת [[בית שאן]] ו[[קיסריה]].{{הערה|'''[[צבי אילן]]''', טורקמנים צ'רקסים ובוסנים בתקופה העות'מאנית בשרון, בתוך: השרון בין ירקון לכרמל, עורכים: אבי דגני, דוד גרוסמן, אבשלום שמואלי, עמודים: 287-279, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1990}}
 
* '''גל הגירה שלישי''' הגיע ב{{ה|מאה ה-18}} ביוזמת השלטון העות'מאני. הם הקימו מאחזי קבע בשטחי מרעה בצפון הארץ: מאחז אחד היה במערב [[עמק יזרעאל]] במרחב שבין [[תל יקנעם]] ו[[תל מגידו]], מאחז שני היה בשרון הצפוני - בשטח שבין [[תל אסור]] (בכניסה ל[[ואדי ערה]]) לבין היישוב קניר (רגבים), וכן במרחב שבו הוקמו [[חדרה]] ו[[כרכור]] עד ל[[נחל תנינים]] בסביבות [[מעגן מיכאל]]. מאחז שלישי הוקם במבואות המזרחיים של [[עכו]] ו[[עמק זבולון]]. הטורקמנים נדדו בין נקודות הריכוז שלהם לפי [[עונות השנה|עונות המרעה]] ובמהלך השנים הם סיגלו לעצמם [[מסורת|מסורות]] ואורחות חיים של ה[[בדואים]] המקומיים, ואף קיימו איתם קשרי [[נישואים]]. תושבי הארץ החלו להתייחס אליהם כאל בדואים שנקראים "ערב טורקמאן". בשלב זה הם שמרו עדיין על שפתם ה[[טורקית]] במקביל לשפה ה[[ערבית]]. משלחת של קרן ה[[מחקר]] ה[[בריטים|בריטית]], נפגשת עם טורקמנים בשנת [[1873]], ומספרת:" [[מישור (גאוגרפיה)|מישור]] השרון והמורדות הנמוכים במזרחו מכוסים ב[[חורף]] וב[[אביב]] ב[[עדר]]ים של הטורקמנים, אשר ב[[קיץ]] וב[[סתיו]] מתגוררים בעמק יזרעאל. הם מעבדים את האדמה ומשלמים עשירית מ[[יבול]]ם ל[[ממשלה]] הטורקית. הם מחולקים לשבעה שבטים: טואטחה, בני גואה (בניאה), עואדין, שגייזאת, בני סעידאן, עלאקינה ונע'נע'יה. הטורקמנים הם בני [[גזע (אדם)|גזע]] בולט במראה האישי ומתקרבים ל[[כורדים]]".{{הערה|זאב וילנאי, תורכמניםטורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמודים: 8064-8063, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}}
 
* '''גל הגירה רביעי''' הגיע בסוף [[המאה ה-19]], אף הוא ביוזמת השלטון העות'מאני, שביקש לחזק את שליטתו באזורי ה[[גבול]] בעזרת קבוצות [[אתניות]] נאמנות לשלטון כמו: ה[[מוגרבים]], ה[[צ'רקסים]] וה[[בוסניאקים]]. קבוצות אלה נועדו לבלום חדירות [[עוינות]] של שבטי בדואים פורעי [[חוק]]. גל הגירה זה התיישב ברובו ב[[רמת הגולן]], ורק חלק קטן ממנו הגיע לעמקים בארץ ישראל.{{הערה|אריה יצחקי, התורכמניםהטורקמנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמוד 77, הוצאת אריאל 205-204, ירושלים, 2014}} [[לורנס אוליפנט]] נפגש עם מהגרים אלה ומספר:"אלה הם שבטים שמקור מחצבתם הוא סלג'וקי, ובערש צמיחתו של שבט זה, נולדו גם מושליה של [[האימפריה העות'מאנית|האימפריה הטורקית]] של היום. הם מתגוררים במחוז זה כשלוש מאות שנה, והלשון הטורקית נשתכחה מפיהם כליל. אך לפני חודשים אחדים הגיעה אליהם קבוצת מהגרים חדשה מהרי [[ארם נהריים]]. נוודים אלה אינם יודעים כל שפה חוץ מטורקית, והם קיוו כי בני השבט הקדום שלהם, היושבים בשפלת השרון, יקבלו את פניהם בשמחה רבה. ציפתה להם אכזבה גדולה, שכן לא כך היה הדבר, והיום הם הולכים ומקימים את אוהליהם על שלוחותיו של [[הכרמל]]".{{הערה|'''לורנס אוליפנט''', חיפה, כתבות מארץ ישראל 1885-1882, עמוד 128, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1976}} מרבית המהגרים הטורקמנים החדשים התיישבו בכפרי קבע במרכז הגולן, בעיקר בשטח שבין [[כפר נפח]] ו[[גשר בנות יעקב]]. רוב המתיישבים היו משבט אסקי טורכמן, ומאוחר יותר הגיעו בני השבט יורוק (טורקמן תלג'י), שהתיישבו בתחום הכפרים הצ'רקסיים שממערב לרכס חזקה. בשנת [[1884]] היו בגולן ארבעה כפרי קבע טורקמנים. בשנת [[1889]] היו שם תשעה כפרים ובשנת [[1913]] היו 14 כפרים. בשני כפרים לפחות (ג'וייזה ומומסיה), התגוררו הטורקמנים יחד עם הצ'רקסים.{{הערה|אריה יצחקי, התורכמניםהטורקמנים בארץ ישראל, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל, עמוד 77, הוצאת אריאל 205-204, ירושלים, 2014}}
 
==המעבר מנוודות ליישובי קבע==
* '''עזיבת הכפר קירה'''. תושבי הכפרים הטורקמנים בעמק יזרעאל, חכרו את אדמותיהם מגורמי התיישבות יהודיים. [[יוסף ויץ]], שהיה ממונה על רכישת קרקע והקמת יישובים חדשים, הבין כי תנאי המלחמה וה[[אנרכיה]] ששררו בתחילת 1948, עשויים לאפשר את פינוי האריסים והשתלטות על קרקעות אלה. ויץ ניסה לקבל ממטה "[[ההגנה]]" הסכמה עקרונית לנישול האריסים, ומשנכשל בכך, אירגן [[גירוש]]ים אחדים תוך ניצול קשריו האישיים ביישובים וביחידות ההגנה המקומיות. ב-[[11 במרס]] 1948 נרצחו שני חברי קיבוץ הזורע, ועל פי הנחייתו של ויץ, יהודה בשן מ[[יקנעם (מושבה)|יקנעם]] סיפר לתושבי קירה כי יש בהזורע כעס רב וייעץ להם לנטוש את המקום. מיד לאחר הנטישה, חברי הזורע עלו ליישוב קירה ופירקו את הגגות והקירות של ה[[מערה|מערות]] וה[[חושה|חושות]] שבהן התגוררו האריסים.{{הערה|'''[[בני מוריס]]''', לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, עמודים 85-83, תל אביב, 1991}}
 
* '''קרב משמר העמק'''. קיבוץ משמר העמק נמצא על כביש [[חיפה]] - [[ג'נין]], והיה מוקף בכפרים ערביים וטורקמנים. היישוב חלש על ציר [[ואדי מילק]], דרכו עברה התחבורה היהודית לצפון הארץ. [[קאוקג'י]] שפיקד על [[צבא ההצלה]] שתוגבר בלוחמים מהאזור ,{{הערה|[[קרב משמר העמק]]}} פתח בהתקפה על משמר העמק ב-[[4 באפריל]] 1948, במטרה לכבוש את היישוב ולחבור לכוחות הערביים בחיפה. גם טורקמנים הצטרפו לכנופיות הערביות שנלחמו עם קאוקג'י כנגד משמר העמק.{{הערה|זאב וילנאי, תורכמניםטורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמוד 8065, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}} המערכה נמשכה עשרה ימים והסתיימה בתבוסה של קאוקג'י. יחידות של ההגנה וה[[פלמ"ח]] ערכו התקפות נגד על כל הכפרים שהקיפו את הקיבוץ. מרבית התושבים נמלטו עוד לפני ההתקפות או בעיצומן. הכפרים שנכבשו כללו את יישובי הטורקמנים שבסביבה: אבו שושה, אבו זריק, מנסי, נע'נע'יה. מעט התושבים שנותרו בכפרים גורשו לעבר ג'נין, ובתי הכפרים נהרסו לחלוטין במהלך הקרבות ומיד לאחריהן.{{הערה|בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, עמודים 164-160, תל אביב, 1991}}
 
* '''סיום התיישבות הטורקמנים'''. מרבית הטורקמנים נמלטו אל הגדה המערבית, עבר הירדן וסוריה, ונטמעו בקרב אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים. בעבר הירדן, ב[[הרי הגלעד]], שוכן הכפר רומאן שתושביו הם טורקמנים. ברמת הגולן ישבו טורקמנים רבים, עד כיבושה בשנת [[1967]] בידי [[צבא הגנה לישראל]]. זכר לטורקמנים נותר במספר אתרים: חורבת "א-תורכמן" בהרי ירושלים, סמוך לכביש [[מבוא ביתר]] - [[עמק האלה]] ; חורבה בשם תורכמניה בפטרה ; מעבר על [[נהר הירדן]] שנקרא: "מח'אדת א-תורכמניה" שמשמעותו - מעבר התורכמנית.{{הערה|זאב וילנאי, תורכמניםטורקמנים, בתוך: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עמוד 8065, הוצאת אריאל, תל אביב, 1980}}
 
==ראו גם==