ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה) – הבדלי גרסאות

* זמן תפילה: קיץ - 7 בבוקר, חורף - 8 בבוקר.

* סדר א': בקיץ מ-9 עד 2:30, ובחורף מ-9:30 עד 2:30.

* סדר ב': מ-4 עד 8, ובחורף מ-4:15 עד 9.

בשנים [[תרנ"ו]]-[[תרנ"ח]] קמו מערערים על שיטת המוסר, ביניהם גדולי תורה כמו הרב [[צבי הירש רבינוביץ|צבי רבינוביץ]] מ[[קובנה]], בנו של הרב [[יצחק אלחנן ספקטור]] מקובנה, והרב [[משה דנישבסקי]], רבה של סלובודקה, וטענו כי היא גורמת לביטול תורה. אמנם ר' יצחק אלחנן, שהמחלוקת על המוסר החלה בחייו, לא תמך במחלוקת זו וסבר כי המחלוקת עצמה מזיקה לתורה. המחלוקת כללה גם שקרים והסתה נגד תומכי המוסר ובראשם "הסבא מסלובודקה" שפרסמו המשכילים שלא היה אכפת להם מלימוד תורה, אך שנאו את שיטת המוסר, ומטרתם העיקרית הייתה שהישיבה תעבור לידיים אחרות ה"מתאימות לרוח הזמן" ולבנות אותה מחדש על יסודות משכיליים.

הרב בלאזר והרב [[נתן צבי פינקל]] ידעו שכל התשובות לא יעזרו, והוחלט מראש על ידי מארגני האספה לבטל את שיטת המוסר. הרב בלאזר לא הגיב על הטענות, ולאחר שגמרו המתנגדים להשמיע את טענותיהם ברכם בברכת "ליל מנוחה" והלך. הרב פינקל לעומתו אמר להם שאין מה להווכחלהתווכח איתם כיוון שכל כוונתם לבטל את לימוד המוסר ולכך לא יסכימו לעולם.

לפי עצתו של הרב בלאזר כדי למנוע מחלוקת, למחרת האספה פרשו תומכי המוסר והקימו בבית מדרש אחר את ישיבת "כנסת ישראל" על שם ר' [[ישראל סלנטר]] והמשיכו את דרך שיטת המוסר שלפיה קמה הישיבה המקורית, והישיבה בבית המדרש המקורי נקראה "כנסת בית יצחק" ע"ש ר' [[יצחק אלחנן ספקטור]]. ראשי הישיבה החדשה שהיא זו, שהמשיכה להיקרא גם בשם "ישיבת סלובודקה", היו "הסבא מסלובודקה" והרב אפשטיין, שהיו בהמשך ראשי סניף הישיבה ב[[חברון]], ואליהם הצטרפו 60 תלמידים וביניהם רבים ממובחרי הישיבה. ראשי הישיבה הוותיקה שעברה בהמשך לקמניץ והתפרסמה בשם "ישיבת קמניץ" היו הרב צבי רבינוביץ והרב [[משה דנישבסקי]], ובהמשך התפרסם כראש הישיבה הרב [[ברוך דב ליבוביץ]].{{הערה|1=ראה "הרב דוב כץ, פולמוס המוסר : מוסף לסדרת 'תנועת המוסר'", '''ההסתה נגד ישיבת סלובודקה והיפרדותה''', [[ירושלים]] [[תשל"ג]], עמ' 100-89.}}

בפרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] בשנת [[תרע"ד]], נאלצה הישיבה, ראשיה ותלמידיה, לגלות מהעיר סלובודקה, בעקבות פקודה שנתנה על ידי שלטונות ה[[צאר]] לפיה אסור ליהודים להימצא ב[[סלובודקה]] וב[[קובנה]], אשר סביבן היו מבצרים צבאיים, משוםנאלצה כךהישיבה, עברהראשיה הישיבהותלמידיה, לגלות מהעיר סלובודקה, ועברה לעיר [[מינסק]] ואחר כך ל[[קרמנצ'וג]], שם המשיכו ה"סבא" יחד עם ר' [[משה מרדכי אפשטיין]] לנהל את הישיבה.

בשנת [[תרע"ו]], בעת שהות הישיבה ב[[קרמנצ'וג]] בשנת [[תרע"ו]], הוקמה בבנין הישיבה ב[[סלובודקה]] ישיבה חדשה בראשות ר' [[ברוך הורביץ]] אב"ד [[אלקסוט]], שהיה גיסו של רבי [[משה מרדכי אפשטיין]], והרב ר' ניסן יבלונסקי. ה[[מנהל רוחני]] היה ר' [[ירוחם לייבוביץ]], שלימים היה המנהל הרוחני ב[[ישיבת מיר]]. עם חזרת הישיבה מקרמנצ'וג בשנת [[תרפ"א]] התאחדו שתי הישיבות, ורבי [[ברוך הורביץ]] השתלב בהנהגת הישיבה.

באותה תקופה נקלעה הישיבה לסכסוך בשאלת הרבנות, לאחר פרישתועלייתו לארץ של רבי [[משה מרדכי אפשטיין]], נקלעה הישיבה לסכסוך בשאלת הרבנות, תושבי העיר צידדו ברבי [[יוסף זוסמנוביץ]] חתנו של רבי משה מרדכי, שהוועדשהועד על ידו לרשת את כיסא הרבנות, אך רבני הישיבה התנגדו למינוייו מסיבות שונות, והעמידו רב חלופי, מה שגרם למחלוקת ארוכה וקשה בין הצדדים.

ביום ו' ה27- ביונישישי, ב' תמוז [[תש"א]], (27 ביוני, 1941) נרצח לראשונה אחד הר"מים של הישיבה, הרב שרגא פייבל הורביץ, בנו של ראש הישיבה לשעבר ר' [[ברוך הורביץ]]. ר' שרגא פייבל ישב בביתו ברחוב בווינה ולמד. בבית היו גם אשתו ובתו בת חמש, וכן בחור ישיבה מ[[גרמניה]] בשם וואלף. הרבנית ראתה מבעד לחלון והנה שומר-הבית מוביל שלושה [[איגוד הרובאים הליטאי|שאוליסטים]] ליטאים לדירה. לא הייתה שהות להימלט. ה'שאוליסטים' התפרצו לבית, מבלי לומר מילה, סחבו את ר' פייבל יחד עם הבחור וואלף והוציאום לחצר. ולעיני אשתו וילדתו ירו בהם למות.

בחור מישיבת סלבודקה, חיים לופט, נאסר בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי. כאשר נכנסו שני פאשיסטים ליטאים לחדרו, עמד חיים לבוש ב[[תפילין]] והתפלל [[שחרית]]. הרוצחים צעקו לעומתו: רב אתה? אנו נראה לך מיד כיצד מתנהגים עם רבנים-זשידים! חיים לופט ענה בקור-רוח: עליכם יהיה לחכות קצת עד שאגמור תפילתי, ואהיה מוכן ללכת אתכם. אך הם לא חיכו, קרעו את התפילין, זרקום על הרצפה ודרסום במגפיהם, וסבחוהו מתוךוסחבוהו הביתמהבית. הוא נשאר איתן ברוחו, ועל אף המכות והמהלומות שהנחיתו על ראשו ועל גופו, המשיך בדרכו להתפלל בקול רם עד שהביאוהו ל[[פורט השביעי]], ושמה רצחוהו ביחד עם עוד עשרות מחבריו ביניהם היו בנו של הרב מטריסק, העשיל פלהן, הרב ליב שימשוביץ, לייב ארליך, יצחק קוטלר, אהרן רייכמאן, ישראל סיגל מפוזלבה, חיים שיצקוס, אריה יבלנוביץ, אברהם יצחק זאקס.

ב-18 באוגוסט, בכ"ה מנחם אב, עשרה ימים לאחר שכלאו את היהודים ב[[גטו]], נכנסו אנשי ה[[גסטאפו]] לגטו ודרשו להמציא להם 500 איש לעבודה אינטליגנטית כביכול. בין המגויסים לעבודה זו היו 40 מבני הישיבה, הרב שמואל ראלבה, יהושע גראז, ברוך שטראס ועוד. ה[[יודנראט]] הצליחו לאסףלאסוף רק 300 מבין 500 הנדרשים. אולם אנשי הגסטאפו לא אמרו די, ואספו 543 איש, הביאו את כולם ל"פורט הרביעי" והמיתום ביריות.

ביום ה-26 בספטמבר, בערב שבת תשובה, הקיפו הרוצחים כמה רחובות של הגטו, בסביבה שבה התגוררו שרידי בני-הישיבה, מפקד הגטו קוזלובסקי, נאצי ליטאי, התלונן שירו אליו מתוך הגטו, וזה היה מבצע עונשין. ליטאים מזוינים ברובים היוביצעו מבצעיאת הפעולה הזאת. הם הוציאו אלף נפשות, נשים וילדים, בהם 64 בני-ישיבה ורבנים: הרב איסר שור ואשתו, הרב צבי שניידר ואשתו, הרב ר' משה בנדם עם בני משפחתו, רבה של עיר מוש, משה גודציכס, נחום אולשוואנג ואחרים, והרגום על נשיהם וטפיהם.

ב-28 באוקטובר, ה' מרחשון [[תש"ב]], קיבלה הנהלת הגטו פקודה מן הגסטאפו, שעל כל היהודים להתאסף על ב"ככר-הדמוקרטיה", וכלומי שיהינושלא לאיבוא לבוא יומתויומת בירייה,. בשעה שמונה בבוקר הופיע איש-הגסטאפו הידוע באכזריותו, רויקה, והתחיל לבחור בין הקהל הרב, בשלחו חלק ימינה וחלק ציווה להתייצב שמאלה. הוא אסף עשרתעשר אלפיאלף יהודים, ביניהם עשרות בני-הישיבה וחמישה רבנים, את ר' [[יחזקאל ברשטין]] ראש ישיבת "אור ישראל" עם כל משפחתו, ר' ישראל יעקב לובטשאנסקי, המנהל הרוחני של ישיבת [[ברנוביץ]], רבה של בושטריץ, ר' מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב ר' נפתלי ווסרמן, בנו של ר' [[אלחנן ווסרמן]], הרב ר' זלמן שטיין ובני-משפחתו, את מזכיר הישיבה ר' יעקב שלמה ועוד רבים הוציאו להורג.

* הרב [[ברוך מרקוס]] - היה [[רב ראשי|הרב הראשי]] הראשון של העיר [[חיפה]] בעידן המודרני כיהן בשנים (1906 - 1961).

* הרב [[יקותיאל עזריאלי]] - היה רבה של [[זכרון יעקב]] במשך כשישים שנה; מניצולי [[פרעות תרפ"ט]].

* הרב [[אהרון קוטלר]] - מייסדה שלמייסד [[ישיבת לייקווד]] ב[[ארצות הברית]] וממנהיגי [[הציבור החרדי]] ב[[ארצות הברית]] וב[[ישראל]].