האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני – הבדלי גרסאות

[[קובץ:NPT Participation.svg|ממוזער|350x350px|בירוק - מדינות החתומות על האמנה, באדום - מדינות שאינן חתומות על האמנה]]'''האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני''' (ב[[אנגלית]]: '''Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons''' או '''Nuclear Non-Proliferation Treaty''', הידועה אףגם ב[[ראשי תיבות]] '''NPT''' או '''NNPT''') היא [[אמנה בינלאומית]] שמטרתה להגביל הפצת [[נשק גרעיני]]. האמנה נחתמה לראשונה ב-[[1 ביולי]] [[1968]]. נכון לשנת 2007 אישרו את האמנה 189 מדינות בעולם, חמש מתוכן חמושות בכלי נשק גרעיניים: [[ארצות הברית]], [[בריטניה]], [[צרפת]], [[רוסיה]] ו[[סין]] (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון). רק חמש מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה: [[הודו]], [[פקיסטן]], [[ישראל]], [[קוריאה הצפונית]] ו[[דרום סודאן]]. הודו ופקיסטן חמושות בכלי נשק גרעיניים ואף ביצעו ניסויים פומביים בכלי נשק אלה. מדינת ישראל נוקטת במדיניות של עמימות בכל הנוגע ל[[מדיניות הגרעין של ישראל|תוכנית הגרעין שלה]], אך לפי דיווחים שלא אושרו מחזיקה במאות פצצות אטום, משגרים ו[[הצוללות מסדרת דולפין|צוללות תוצרת גרמניה]] היכולות לשאת נשק גרעיני. קוריאה הצפונית אישררה את האמנה אולם מאוחר יותר הפרה את מחויבויותיה על פי האמנה וביטלה את חתימתה. [[דרום סודאן]] היא המדינה הצעירה ביותר באו"ם.

חמש מדינות מוכרות באמנה כ"מדינות נשק גרעיני": [[צרפת]] (הצטרפה לאמנה בשנת 1992), [[סין]] (1992), [[ברית המועצות]] (1968, זכויותיה וחובותיה היום בידי [[רוסיה]]), [[בריטניה]] (1968) ו[[ארצות הברית]] (1968). חמש מדינות אלה הן אף חברות קבועות ב[[מועצת הביטחון]] של [[האומות המאוחדות]]. חמש המדינות האלה הסכימו שלא להעביר "כלי נשק גרעיניים או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים" וכן "לא לסייע, לעודד, או לגרום, בשום אופן" למדינה שאיננה מצוידת בנשק גרעיני לרכוש נשק גרעיני (פרק 1 לאמנה). המדינות שאינן מחזיקות בנשק גרעיני מתחייבות לקבל עליהן את אמצעי הפיקוח של [[הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית]] כדי לוודא שאינן מתעלות אנרגיה גרעינית שנועדה לצורכי שלום לצורך ייצור נשק גרעיני או מתקנים גרעיניים נפיצים אחרים (פרק שלישי לאמנה).

חמש המעצמות הגרעיניות התחייבו שלא להשתמש בנשק גרעיני כנגד מדינות שאין ברשותן נשק גרעיני, זולת תגובה להתקפה גרעינית, או התקפה קונבנציונלית בשיתוף פעולה עם מעצמה גרעינית. אולם, התחיבות זו איננה חלק מן האמנה ופרטיה המדויקים אינם ברורים. ארצות הברית כיוונה כלי נשק גרעיניים כנגד קוריאה הצפונית החל משנת 1959 ועד 1991, מדינה שלא היה ברשותה נשק גרעיני. אף שר ההגנה של בריטניה בעבר, [[ג'פרי הון]], הצהיר במפורש כי בריטניה עלולה להשתמש בנשק גרעיני בתגובה להתקפה לא קונבנציונלית מצד [[מדינה פורקת עול]]{{הערה|1=[http://news.bbc.co.uk/2/hi/uk_news/politics/1883258.stm בריטניה מוכנה לעשות שימוש בנשק גרעיני] מאמר מיום 20 במרץ 2002 באתר BBC News.}}. בחודש ינואר 2006 רמז נשיא צרפת לשעבר [[ז'אק שיראק]] כי צרפת עשויה להגיב במתקפה גרעינית כנגד מדינה שתתמוך בהתקפה טרוריסטית על אינטרסים צרפתיים{{הערה|1=[http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2006/01/19/AR2006011903311.html שיראק:תגובה גרעינית לטרור היא בגדר האפשר] אתר Washington Post מיום 20 בינואר 2006}}.

חלק מן המדינות החתומות על האמנה פירשו את הפרק הרביעי באמנה כמקנה זכות ל[[העשרת אורניום]] לצורך דלק גרעיני. אולם נראה כי אפשרות זו נותנת פתח להעשרת אורניום במידה המאפשרת שימוש בו לנשק גרעיני וקשה להבחין באמצעים משפטיים בין שני התהליכים הללו. האמנה מכירה בזכותה המוחלטת של מדינה עצמאית להשתמש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום, אולם מגבילה זכות זו של המדינות החתומות "בהתאם לפרק הראשון והשני" באמנה (ההתחייבות למניעת הפצת נשק גרעיני שהוא היסוד הראשון לאמנה). כיוון שלצורך הפעלת [[כור גרעיני]] ליצור חשמל, עם קירור [[מים]], יש צורך בדלק אורניום מועשר, המדינות שבשטחן כורים אלה חייבות להעשיר אורניום או לרכוש אורניום מועשר בשוק הבינלאומי. מכאן עשויה לצוץ מחלוקת כאשר מדינה טוענת כי היא מפתחת תהליכי העשרת אורניום לצורך שימוש בכור גרעיני ליצור חשמל, אולם אין עדיין ברשותה כור כזה, כפי שאירע במקרה של קוריאה הצפונית ואיראן. [[מוחמד אל-בראדעי]] מנהל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כינה את התפשטות יכולות העשרת האורניום בעולם "עקב אכילס" של משטר מניעת הפצת הנשק הגרעיני. נכון לשנת 2007, 13 מדינות בעולם הן בעלות יכולת להעשיר אורניום{{הערה|1=[http://www.iaea.org/NewsCenter/Transcripts/2007/ft190207.html ראיון עיתונאי עם מוחמד אל-בראדעי] מיום 19 בפברואר 2007. באתר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית}}.