זכריה פרנקל – הבדלי גרסאות

ביוני 1844, על רקע הקמתן של אגודות יהודיות שקראו לרפורמה קיצונית, התכנסו עשרים וחמישה מהרבנים הפרוגרסיבים בגרמניה בבראונשווייג. המחנה המוביל הונהג על ידי גייגר. פרנקל לא הופיע לכינוס, שמארגניו קידמו כמענה דחוף לצורכי השעה; כשהוועידה הייתה בשלבי הכנה, היה מוכן להשתתף במפגש להחלפת דעות, אך לא בקבלת הכרעות גלויות. כשהתפרסמו הפרוטוקולים מבראונשווייג, שעוררו זעזוע גדול בכל היבשת, מתח פרנקל ביקורת על המתכנסים. הוא האשים אותם בעיוות כמה מהמקורות עליהם התבססו, בחוסר רגישות למה שהמוני העם תפשו כקדוש ויקר, בהעלאת דרישות העידן מעל המורשת ובחשיפת המסורת הדתית לרוח ביקורתית מדי. למרות זאת, הביע נכונות להשתתף בוועידה הבאה בפרנקפורט. בשלבי ההתארגנות כתב שי"ר לידידיו [[רפאל קירכהיים]] ויצחק מיזס וביקש להבהיר לו כי "פשרה עם גייגר ודומיו היא בלתי אפשרית... והוא רק יבייש את עצמו ויפגע בכבודו בקרב החוגים המסורתיים." פרנקל הופיע בפרנקפורט ביום הפתיחה, 15 ביולי 1845. בתחילה תבע מיושב-הראש לאופולד שטיין להכריז שהאסיפה תומכת בעקרונות ה"פוזיטיבים-היסטוריים", דבר שהלה הסכים לו מיד. את העילה לפרישה מצא למחרת, בעת אימוץ החלטה פשרנית לגבי מעמדה של העברית בתפילה. רוב המתוועדים היו בעלי יחס חיובי כלפי השפה אך הסכימו לכך שייתכן ורצוי להחדיר קטעים רבים יותר בגרמנית עבור דור שלא הבין עוד את המילים. לתדהמת הנוכחים, מחה פרנקל בעוז על נוסח ההחלטה לפיו "יש טעמים סובייקטיביים, אך לא אובייקטיביים, לשימור העברית כשפת התפילה הבלעדית." את סירובו לטיעוןלקביעה טריוויאליטריוויאלית לחלוטין מבחינה הלכתית – כמה מהיושבים מיהרו לצטט את המקומות שמתירים תפילה בכל שפה המובנת לאדם – נימק בטיעונים רגשיים על כך שהשפה מהווה קשר בין היחידהמתפלל ליתר היהודים ולעברו. הוא עזב את הוועידה למחרת ופרסם בהרחבה רבה את נאום הפרישה שלו. תשבחות זרמו משמרניםמגורמים שמרניים בכל רחבי אירופה; ועידת פרנקפורט הפכה, כתב מאיר, לקו השבר בין {{ציטוטון|הרפורמה המתונה מאוד של פרנקל למחויבות העמוקה יותר של המתכנסים... מתנגדי האסיפה, שחששו שפרנקל עבר צד, חשו ביטחון מחודש בנאמנותו.}} במענה להכרזה על ועידה שלישית בברסלאו, קרא הרב הראשי מסקסוניה במאי 1846 לערוך התכנסות-נגד בדרזדן באוקטובר אותה שנה. בין המוזמנים המתוכננים היו רבים שהחרימו את האסיפות הקודמות אך לאבכל זאת היו שמרניםבעלי גישה פתוחה לגמרייחסית, כמו [[לאופולד לעף]] מ[[סגד]] והירש פאסל מ[[פרוסניץ]]. פרנקל הכריז כי סוגיה אחת שהיה נכון לבחון הייתה ביטולו האפשרי של [[יום טוב שני של גלויות]], אם כי אמר שהדבר מצריך עיוןבחינה רבעמוקה והסכמה רחבה. ההכנות קרסו אל מול מחאה מצד גורמיםמגורמים אורתודוקסיים: "שומר ציון הנאמן" של [[יעקב אטלינגר]] התריע מפני "ועידה קוואזי-אורתודוקסית."

באותה שנה הדגים שוב את השפעתו הגדולה של סאביני עליו בספרו Der Gerichtliche Beweis Nach Mosaisch-Talmudischem Rechte ("ההוכחה המשפטית בחוק דת משה התלמודית"). כמו שעשה כבר בספרו אודות תרגום השבעים, יצא להוכיח כי יסודות שונים בהלכה מקורם עוד ב{{ה|תקופה החשמונאית}} כך שהיא הייתה קיימת מימי קדם והתפתחה אורגנית מתוך ההווייה העממית. הוא התנגד לטיעונים כי מרבית ההלכות נשאבו [[מדרש|על דרך הדרש]] בידי אליטה רבנית צרה במהלכים חדים ופתאומיים.{{הערה|Jay M. Harris, How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism, State University of New York Press, 2012. עמ' 190-197.}} ב-1851 החל לפרסם את "[[הירחון להיסטוריה ומדעי היהדות]]", שהיה הבמה המרכזית והכמעט יחידה לגישתו הדתית. הוא תמך במחקר מרוסן ובביקורתיות מתונה: גלעינה של היהדות הכיל לשיטתו אמונה בלתי-מותנית בהתגלות המקורית בסיני ובתקפות החוקים שנמסרו שם. בירחון כתבו רבים שהזדהו עם תפישותיו, דוגמת ההיסטוריון [[היינריך גרץ]], שי"ר ואחרים, אך הוא סירב לתת לגייגר ולבני חוגו לפרסם מאמרים.