צבי גרץ – הבדלי גרסאות

 

'''צבי (היינריך) הירש גְרֶץ''' (ב[[גרמנית]]: '''Heinrich Hirsch Graetz''';{{כ}} [[31 באוקטובר]] [[1817]] – [[7 בספטמבר]] [[1891]]), מן ה[[היסטוריון|היסטוריונים]] ה[[יהודי]]ם הבולטים ביותר ב{{ה|מאה ה-19}} ואיש [[מחשבת ישראל]]. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "[[דברי ימי ישראל]]" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה [[היהדות הקונסרבטיבית]].

גרץ נולד כבן בכור בעיירה קשונז' במחוז [[פוזנן|פוזן]] שב[[פרוסיה]] (כיום ב[[פולין]]) בשנת [[תקע"ח]]. אביו יעקב היה קצב ושפת הבית הייתה [[יידיש]]. המשפחה עברה בילדותו לזרקוב ושם החל את לימודיו בבית הספר. בשנים [[1831]]-[[1836]] למד בישיבה בוולשטיין. הוא למד בעצמו [[לימודי חול]] ו[[שפה|שפות]]. עם תום לימודיו ניסה לעבור ל[[פראג]] על מנת להתכונן שם ללימודים אקדמיים, אך נדחה בידי השלטונות.

 

 

באוקטובר [[1842]] החל את לימודיו, לאחר שקיבל אישור מיוחד (כיוון שלא סיים לימודים ב[[גימנסיה]], כנדרש) ב[[אוניברסיטת ברסלאו]]. באוניברסיטה למד [[היסטוריה]], [[פילוסופיה]], [[מזרחנות|מדעי המזרח]] ו[[פיזיקה]]. בתקופת לימודיו התפרסם במאמריו כנגד [[התנועה הרפורמית]] וכמה מבכירי הוגיה, כמו [[אברהם גייגר]] ו[[שמואל הולדהיים]]. גרץ התוודה כי הוא חש "שנאה אישית" כלפי גייגר; מפעלו ההיסטורי היה בעיקר מענה לפרשנות של הלה לתולדות ישראל.{{הערה|Jay M. Harris, '''How Do We Know This? : Midrash and the Fragmentation of Modern Judaism''', State University of New York Press, 2012. עמ' 176.}} הרפורמים מצדם ראו בו דו-פרצופי: {{ציטוטון|גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבקולמוסו תקף ללא רחם את האמונה באלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל. כל הפוסל במומו פוסל.}}{{הערה|Reformed Judaism and Its Pioneers, [https://archive.org/stream/reformedjudaismi00schrrich#page/182/mode/1up עמ' 182, למטה].}} באפריל [[1845]] סיים את ה[[דוקטור]] ב[[פילוסופיה]] ב[[אוניברסיטת פרידריך שילר|אוניברסיטת יינה]]. את עבודת הדוקטורט, שהתפרסמה ב-1846, בנושא "[[גנוסיס]] והיהדות", כתב ב[[לטינית]].

 

 

בשנת [[1861]] התמנה גרץ להיות העורך של כתב-העת של תנועת "[[חכמת ישראל]]". כאיש התנועה הוא האמין שעם ישראל הוא זה שהביא ל[[תרבות המערב]] את ה[[מונותאיזם]] וערכי ה[[מוסר]] שעליהם היא מושתתת, וכי זהו ייעודם של היהודים בקרב ה[[גוי]]ים. הוא האמין שעל היהודים להתערות בקרב הגויים, אך עם זאת לשמור על ייחודם ה[[לאומיות|לאומי]]. על כן זלזל ב[[יהודי מזרח אירופה]] שדבקו ב[[לימוד תורה]] וב[[יידיש]]. לגרץ היו דעות נחרצות נגד תופעת ההתבוללות. הוא גם הסתייג מה[[חסידות]], מה[[קבלה]] ומהכמיהה ל[[משיח]], וראה בהן עיסוקים שנשענים על הרגש במקום על ההיגיון. ב-1863, בעת פולמוס עם מחבר נוצרי בווינה שזלזל ביהדות, תקף גרץ את האמונה המשיחית של יריבו והצביע על כך שפרק ישעיהו נ"ג, נבואה מרכזית המפורשת בנצרות כנסובה על ישו, הנו משל על גאולת העם היהודי ולא מתייחס למשיח מסוים וציין כי חובר כנראה על ידי [[ישעיהו השני]] בתקופה מאוחרת. הוא נתבע באשמת כפירה על ידי הכנסייה הקתולית. הילדסהיימר מיהר להצטרף למערכה נגד גרץ כחלק ממאבקו בפוזיטיבים-היסטוריים והחתים למעלה ממאה רבנים על עצומה שגינתה אותו כאפיקורס.

 

בדצמבר [[1869]] זכה מטעם ממשלת פרוסיה לתואר "פרופסור לשם כבוד" באוניברסיטת ברסלאו. האקדמיה המלכותית הספרדית להיסטוריה קיבלה אותו באוקטובר [[1888]] כחבר של כבוד לשורותיה בזכות התייחסותו האובייקטיבית ל[[גירוש ספרד]].

גרץ הביע את תמיכתו בהקמת מרכז יהודי בארץ והדגיש את הקשר המיוחד בין עם ישראל, תורתו וארצו. הוא נפטר במהלך ביקור אצל בנו, במינכן, ב[[ג' באלול]] שנת [[תרנ"א]] והובא לקבורה בהלוויה רבת משתתפים בבית העלמין הישן של ברסלאו. גרץ הותיר אחריו ארבעה בנים ובת. בנו בכורו, [[לאו גרץ]] (1856-1941), היה [[פיזיקאי]].