הסכם העברה – הבדלי גרסאות

בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון עדב-1933 ועד לפרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] המדיניות האנטי יהודית בגרמניה ראתה בחיוב הגירת יהודים מגרמניה החוצה.{{ש}}

ההסדר אפשר לנאצים גם להתמודד עם החרםה[[חרם כלכלי|חרם הכלכלי]] שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על [[סחר חוץ|סחר החוץ]] של גרמניה כתגובה לחרם הכלכלי שהנאצים הטילו על היהודים. חרםהחרם של יהדות אמריקה לא עצר את הסחר הבינלאומי של גרמניה הנאצית, אבל גרם לקשיים, הסדר ההעברה אפשר לנאצים לשכנע את יהודי ארצות הברית ואלו שהושפעו מהם להפסיקו, ובכך שיפר את מצבת יתרות מטבע החוץ הגרמני.{{ש}}

בנוסף, נהנו הגרמנים מחלקם בהסכם, באותה תקופה עדיין ייחסו כבוד לנושא הבעלותה[[רכוש פרטי|בעלות על הרכושרכוש]] וההסכם אפשר לגרמנים לקבל רכוש רב במחירים נמוכיםהנמוכים מהותית מ[[מחיר השוק]].

ההסכם אפשר ליהודים אזרחי ותושבי גרמניה ושטחים שסופחו אליה, שרצו להגר מגרמניה לארץ ישראל להציל חלק מרכושם. בנוסף, אפשר ההסכם לבעלי הון לקבל [[סרטיפיקט]] בסטאטוסבמעמד של בעלי"בעל הון העולה על 1,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]]".

'''מהות ההסכם:''' ההסכם חל על אזרחים גרמנים תושבי גרמניה שהם "בני הגזע היהודי" ומהגרים(על לארץפי ישראלהגדרות (ובנוסףנירנברג) שהיו תושבי או אזרחי גרמניה, יהודים(כולל הנמצאיםכאלו באופןששהו זמניזמנית מחוץ לגבולות גרמניה, אך שלאלא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה) והיגרו לארץ ישראל.

בהסכם יש אבחנההבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה.

בגרמניה פעלו שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של [[בני בנימין]] שהייתה, כאמור, החברה הראשונה שזכתה בזכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה. מי מיהודי גרמניה שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך להפקיד בגרמניה את כספו (במארקים גרמניים) באחד מהגופים הפיננסיים האלו שהיו בפיקוח הסוכנות היהודית, במרקים אלו היו נרכשים מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שהתקבלו מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים). היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון מספיק לצורך קבלת סרטיפיקט במעמד של "בעל הון", וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שליש מהסכום המקורי שהפקידו.

[[תמונהקובץ:Paltreu1.jpg|ממוזער|מסמך פלטראו]]

בפברואר [[1937]] נפגשו בברלין פולקס, אייכמן, [[הרברט האגן]] והברון אוטו פון בודלשווינג,. בפגישה בהזו הציע פולקס עסקה, שבהשבמסגרתה ישולם לנאצים נתח מכספי הסכם ההעברה, והם מצדם יגבירו את זרם העולים לארץ לכדי 50,000 עולים בשנה ויתירו לכל עולה להוציא מגרמניה 1,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]], כדי להשביע את רצון שלטונות המנדט כי העולים יהיו בעלי הון. בסיום הפגישה נתן פולקס לאייכמן והאגן רשימה של יהודים שהגרמנים סירבו לאשר את הגירתם והשניים הודיעו לו כי ישקלו את הצעתו ודרישותיו.

כתוצאה מהמחלוקת החליט הקונגרס הציוני ה-19 ב-1935: 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה. שאלת המוסריות של הסכם ההעברה חזרה ועלתה ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]], כאשר נחתם [[הסכם השילומים]] עם גרמניה.

בין מנהלי המשא ומתן עם הגרמנים היה [[חיים ארלוזורוב]] שכיהן כראש המחלקה המדינית של [[הסוכנות היהודית]]. במשך שנים רבות החשד העיקרי ב[[רצח ארלוזורוב]] ב-[[1933]] בחוף [[תל אביב]] נפל על אנשי [[התנועה הרוויזיוניסטית]], כיוון שהתנגדו בחריפות לפעילותו במשא ומתן עם הגרמנים בקשר להסכם ההעברה. במסקנות [[ועדת בכור]], שמונתה לחקור את הרצח בדקה זאת ב-[[1982]], במסקנותיה מ-1985 נכתב כי הוועדה לא מצאה מי היו רוצחי ארלוזורוב, אך קבעה פוזיטיבית ששני אנשי התנועה הרוויזיוניסטית החשודיםשנחשדו ברצח, לא היו הרוצחים.