ברוך ייטלס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
שמואל לנדא היה משכיל גם הוא |
||
שורה 1:
[[קובץ:Benedict Jeitteles.jpg|ממוזער|שמאל|הרב ברוך ייטלס]]
הרב '''ברוך ייטלס''', או '''ייטלש''' ([[
==ביוגרפיה==
נולד ב-[[1762]] ל[[יונה מיכל ייטלס]], רופא ב[[פראג]]. אחיו
עם התעוררות [[תנועת ההשכלה היהודית]] בברלין בשנות ה-80, הצטרף אליה ונרשם כמנוי לבטאונה '[[המאסף]]'. בכך קומם בכך נגדו חלק מהקהל המסורתי בעירו. נראה שבתקופה זו גם נמלט מביתו ונסע לבירה הפרוסית, אך לבסוף חזר והתפייס עם הנוב"י. הוא ובנו של הרב, [[שמואל לנדא]], היו שניהם מנויים על המאסף ועל הביאור של [[משה מנדלסון]]. הילל קייבל העריך שהשפעתם הביאה לכך שהנוב"י, שדרש קודם נגד [[נפתלי הרץ וייזל]], מיתן במידת-מה את התנגדותו להשכלה.{{הערה|שם=הלל|Hillel J. Kieval, '''Languages of Community: The Jewish Experience in the Czech Lands''', University of California Press, 2000. עמ' 55, 242-3.}}
לאחר פטירת מורו ב-1793 שיגר הספד ארוך ב'המאסף'. השבחים ל'נודע' זעזעו את העורך החדש [[אהרן האלה-וולפסון]] והוא האשים את ייטלס בבגידה. הלה התקומם מצדו על הקיצוניות שהפגינו וולפסון והאחרים שתפסו את ההנהגה בברלין בדור השני להשכלה. בין היתר קבל על "שיחה בארץ החיים" שהתפרסם בבטאון, בו הוצג רב כדמות נלעגת. כעבור שנה פרסם נגדם את "ספר האורב", בו הוקיע את מגמותיהם האנטי-מסורתיות: {{ציטוטון|וגם אגלה את חרפת [[המאספים]] האלה, ולא יזידון עוד עשות כהנה, ולא יקרא עוד '''המאסף''' כי אם יקרא שמו בישראל '''האספסוף'''.}} הוא האשים את וולפסון, [[יואל ברי"ל]] ועמיתיהם כי הם מסלפים את האידיאלים של התנועה, ופעל להשמיצם בעיני משכילים מתונים אחרים באירופה.{{הערה|[[שמואל פיינר]], The Jewish Enlightenment, University of Pennsylvania Press, 2011. עמ' 351-355. ציטוט מ'ספר האורב', [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31304&st=&pgnum=8&hilite= עמ' ה'], למטה.}}
ייטלס קידם עצמו כמועמד לאב"ד פראג, ועל רקע זה הסתכסך עם הרב שמואל לנדא, שירש לבסוף את המשרה. הלה האשימו ב[[גניבה ספרותית]] מדרשותיו.{{הערה|ראו: נודע ביהודה (מהדורה תנינא) או"ח סי' צא.}}. טענות דומות עלו לגבי העתקה כביכול מ"בני אהובה" של רבי [[יהונתן אייבשיץ]].{{הערה|הרב שמעון אליעזר זוסמן-סופר, '''מראש צורים''', בני ברק תשנ"ח, עמ' 52–53.; דוד צבי ניימן, '''הגאון שנשכח''', ירושלים: אורייתא, תשמ"ב. עמ' 42–44.}}.
ב-1800 החליטו פרנסי פראג להפסיק להתעלם מהסיעה ה[[שבתאי]]ת החזקה בעירם, שתמכה בגלוי בחוה בת [[יעקב פרנק]]. בסתיו הוכרז עליהם נידוי. בקהילה היהודית אירעו התפרצויות אלימות. הרב ייטלס השתתף בפולמוס, שהגיע גם אל הרשויות, וניסח מנשרים ודרשות תקיפים נגדם.{{הערה|שם=הלל}} ב-1801 חיבר את ספרו הגדול, 'טעם המלך', מהדורה מוערת ל'שער המלך' מאת הרב [[יצחק נוניש בילמונטי]].
ב-1813 הובאו לפראג המוני פצועים מ[[קרב דרזדן]] ו[[קרב קולם]]. ייטלס מימן הקמת בית-חולים שדה ואף טיפל בהם בעצמו. כך נדבק במחלה קשה ממנה נפטר באותה שנה. המוניטין שלו כמשכיל הביא בין היתר לכך שבישיבות הונגריה נאסר לקרוא בספריו.
הוא ניסח בעצמו את הנחקק על [[מצבה|מצבתו]]: "מעטים ורעים היו ימי מגורתי, הרבה יגעתי ולא מצאתי / הרבתי לי אוהבים, גם הרבתי לי אויבים / אלה מאהבתם הרימו הודי, אלה משנאתם הורידו כבודי / ואני לא קמה בי רוח, אמרתי: מתי אשקוט מתי אנוח / עתה לשווא אהבתם, עתה לשווא שנאתם / אלה לריק הרימו הודי, אלה לריק הורידו כבודי / הגוף שב אל האדמה, שם תאכלהו תולעת ורמה / אל אלקים שב הרוח, עתה אשקוט עתה אנוח".
| |||