חדר ייחוד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
הגהה
שורה 2:
'''חדר ייחוד''' הוא מקום שבו לפי ה[[מנהג (יהדות)|מנהג]] ה[[יהדות|יהודי]] [[חתן]] ו[[חתונה|כלה]] שוהים לבדם במהלך ה[[חתונה]], לאחר ה[[קידושין]]. מטרת הייחוד היא מעין מימוש של הנישואים, שיש הטוענים כי הינו הכרחי מבחינה הלכתית כדי להחשיב את הזוג כנשוי כדת וכדין.
 
==הצורך בחדר ייחוד==
==רקע==
תהליך ה[[נישואים]] ב[[הלכה|הלכה היהודית]] מתחלק ל[[קידושין]] (הנקראים ב[[עברית מקראית|לשון התורה]] אירושין), אשר אחריהם האישה עדיין נחשבת ברשות אביה לגבי דינים מסוימים, ו[[נישואים]], שהם כניסת האישה לרשותו של הבעל ויציאה מרשות האב לגמרי. המרחב ברשות החתן אליו נכנסת לראשונה הכלה כדי לקיים את הנישואים נקרא "[[חופה]]".
 
הדרךהחופה המקובלתבתקופת לקייםה[[תלמוד]] אתהייתה הנישואיןחדר היאשהיה עלבבעלות ידי [[חופה]]החתן. במשך הדורות הטקסים השתנו, והתעוררו מחלוקות מהי המקבילה התקפה ל'חופה' המקורית. לפי דעה אחת, העובדה שבחופה המקורית החתן והכלה היו מתייחדים, היא מרכזית, ולפיומאחר שבחופה שלנוהמודרנית אין בה ייחוד, צריך להתייחד לאחר טקס החופה. נהוג להדר ולבצע מספר פעולות כדי לוודא שהכלה אכן נכנסה לרשות הבעל בהתאם לכל הדעותהקידושין.
 
החופהנהוג בתקופתלהדר ה[[תלמוד]]ולבצע הייתהמספר חדרפעולות שהיהכדי בבעלותלוודא החתן,שהכלה וישאכן נכנסה לרשות הבעל בהתאם לכל הדעות. יש סוברים שהחופה אינה תקפה אם החדר אינו בבעלות החתן, שכן המטרה בחופה היא הכנסת האישה לרשות החתן. מאחר שמרבית טקסי החתונה כיום, מתקיימים ב[[אולם אירועים]], מקובל כי החתן שוכר מבעל האולם חדר זה.
 
==הנוהג כיום==
[[קובץ:Yihud913.jpg|200px|ממוזער|שני עדים שומרים מחוץ לחדר ייחוד]]
החופה בתקופת ה[[תלמוד]] הייתה חדר שהיה בבעלות החתן, ויש סוברים שהחופה אינה תקפה אם החדר אינו בבעלות החתן, שכן המטרה בחופה היא הכנסת האישה לרשות החתן. מאחר שמרבית טקסי החתונה כיום, מתקיימים ב[[אולם אירועים]], מקובל כי החתן שוכר מבעל האולם חדר זה.
 
לאחר טקס ה[[חופה]] החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. שני [[עדות (משפט עברי)|עדים כשרים]] (לרוב עדי הקידושין) מופקדים לוודא מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם "שומרים" מבחוץ למשך מספר דקות על החדר. מטרת בדיקת החדר והשמירה עליו היא ליצור מציאות בו יכולים החתן והכלה לממש פיזית את הנישואין ("ייחוד הראוי לביאה"). הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה (לאחר ה[[צום]] הנהוג ביום הנישואין).