ג'פוניזם – הבדלי גרסאות

'''ג'פוניזם''' (צרפתית: Japonisme) הוא סגנון אמנותי אשר שיקף את המבט האירופאי על [[יפן]]. בסוף [[המאה ה-19]] התעוררה בקרב אמנים מתחומים שונים התעניינות בתרבויות רחוקות ואקזוטיות, ביניהן מזרח [[אסיה]]. אמנים אלו ראו בתרבות היפנית מקור השראה בלתי-מחייב, ממנו שאבו מוטיבים ונושאים נפוצים או חיקו מבחינה צורנית, תוך שימוש בשפה המסורתית של האמנות המערבית. את המינוח "ג'פוניזם" טבע ג'ולס קלרטי בספרו "L'Art français" משנת 1872{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Claretie, Jules|שם = L'Art français|מו"ל = |שנת הוצאה = 1872}}}}, וכן המינוח נודע בשל שימושו על ידי העיתונאי ומבקר האמנות הצרפתי פיליפ ברטי במאמרו "Japonisme III: La Renaissance littéraire et artistique", שפורסם בשנת 1876{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Burty, Philippe|שם = Japonisme III: La Renaissance littéraire et artistique|מו"ל = |שנת הוצאה = 1876}}}}, כדי לתאר את השפעתן של האמנות, האופנה, האסתטיקה והעיצוב היפניים על המערב, ובפרט כהשראה אופנתית על אמנים אירופאים. חדירתן של השפעות אלה נבעה מחידוש המסחר עם יפן, עם פתיחתה למערב בשנת 1854, לאחר סגר שהחל ב[[תקופת אדו]] ונמשך למעלה מ-200 שנים{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר = Adams, Henry|שם = John La Farge's Discovery of Japanese Art: A New Perspective on the Origins of Japonisme|כתב עת = The Art Bulletin|כרך = 67.3|עמ = 449-485|שנת הוצאה = 1985}}}}.

האמנות היפנית חשפה בפני האמנים האירופאים פורמטים אמנותיים אשר היו זרים להם, כגון ציורי מניפות, [[פרגודים]] מתקפלים ומגילות נתלות, כמו גם מוסכמות אמנותיות בלתי-מוכרות, ביניהן אלכסונים דומיננטיים, שימוש בקווים אלגנטיים ופשוטים, תיאורים תמציתיים ומינימליסטיים, חירות קומפוזיציונאלית (אשר התבטאה, לדוגמה בקיטועים לא צפויים של גבולות הקומפוזיציה, נקודת מבט שאינה מהמרכז ומיקום נושא היצירה שלא במרכזה), השטחה, קווי מתאר בולטים (קונטור) וגישה גמישה יותר מזו המערבית המסתייגת מחלל ריק. בין האמנים היפניים המשפיעים במערב ניתן למנות את [[קצושיקה הוקוסאי|הוקוסאי]], [[הירושיגה]], אוטגווה קוניסדה ו[[קיטגאווה אוטמארו]] השפעה יפנית מחוץ לעולם האמנות הפלסטית ניכרה בעיקר בשירים, מחזות ואופרות שנוצרו במערב באותה תקופה, כגון: [[מאדאם באטרפליי|מאדאם בטרפליי]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = http://www.artelino.com/articles/van_gogh_japonisme.asp|כותרת = ארטלינו}}}} ומאוחר יותר, על אדריכלים כגון [[פרנק לויד רייט]] ומעצבים כמו [[צ'ארלס רני מקינטוש]]. המשיכה והכמיהה ליפן התעצמה על רקע חיפושם של אמני המערב אחר מקורות השראה חדשים ומקוריים – כשבראשם עומדים הדפסי העץ ([[אוקיו-אה]] או "תמונות מהעולם הצף"). הסגנון הראשון אשר חב רבות להשפעה זו הוא ה[[אימפרסיוניזם]] - שהושפע מהשטיחות, הצבעים הרוויים, הקו המסוגנן והתמקדות בנושאים רווחים מהדפסי העץ כמו חיי לילה, נשים יפות, נופים וסצנות יומיומיות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Weisberg, abriel P.|שם = Japonisme: Japanese Influence on French Art 1854-1910|מו"ל = College Art Association|שנת הוצאה = 1975}}}}. לדוגמה, ניתן לזהות השפעות אלו אצל [[קלוד מונה]] (אשר ב-1876 תיאר את אשתו מחזיקה מניפה בעודה עטויה בקימונו), [[מארי קאסאט]] ו[[אדגר דגה]].

השפעתם של הדפסי העץ ניכרת גם בקומפוזיציות א-סימטריות, צבעים לוקאליים עזים, שימוש בקונטור בולט ומשיכות מכחול בסגנון המחקה קליגרפיה יפנית בזרם ה[[פוסט-אימפרסיוניזם]], ובפרט על האמנים הפריזאים [[פול גוגן|פול גוגן,]] [[אנרי דה טולוז-לוטרק]] (שהושפע מהדפסים המתארים את תיאטרון ה[[קבוקי]] ביצירת כרזות למופעים ומקומות בילוי שהפכו איקוניים) ו[[פול סזאן|פול סזאן.]]{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Wichmann, Siegfried, and Mary Whittall|שם = Japonisme: The Japanese influence on Western art since 1858|מו"ל = Thames & Hudson|שנת הוצאה = 1999}}}} כמו כן, ההשפעה ניכרת גם ביצירותיהם של אמני תנועת [[תנועת הנאבי|הנאבי]] (או "הנביאים"– קבוצה פוסט-אימפרסיוניסטית) [[פייר בונאר]] ואדוארד ווילאר. ניתן למצוא באמנותו של האמן הפוסט-אימפרסיוניסטי [[וינסנט ואן גוך|וינסנט ואן-גוך]] מאפיינים ג'פוניסטיים רבים. האמן אסף רפרודוקציות זולות של הדפסי עץ יפניים, שיוצרו לשם יצוא למערב, ולחלקם אף יצר עיבודים מקוריים. ואן-גוך נמנה עם קבוצת הציירים שפקדו תדירות את גלריה בינג, בניהולו של סוחר האמנות זיגפריד בינג, אשר הציעה למכירה אלפי הדפסים מקוריים מיפן{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר = .Weisberg, Gabriel P|שם = Lost and Found: S. Bing's Merchandising of Japonisme and Art Nouveau|כתב עת = Nineteenth-Century Art Worldwide|כרך = 4.2|שנת הוצאה = 2005}}}}. רפרודוקציות של חלק מההדפסים הופיעו בכתב העת שפרסם כדי להפיץ את בשורת האמנות היפנית - מגזין “Le Japon Artistique”, שפורסם בצרפתית, אנגלית וגרמנית{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר = Hokenson, Jan|שם = Proust's "Japonisme": Contrastive Aesthetics|כתב עת = Modern Language Studies|כרך = 29|שנת הוצאה = 1999|עמ = 17-37}}}}. בשנת 1887 יצר ואן-גוך הומאז' לשניים מהדפסי הנופים של הירושיגה, "גשר בגשם" ו"עץ שזיף פורח", וגם ליצירתו של קסאיקייסאי אייסן "הקורטיזאנה". ואן-גוך הוסיף לגרסאות שלו מסגרות ואיורים קליגרפיים ששאל מאיורים אחרים.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Forbes, Andrew; Henley, David|שם = 'Utagawa, Japonaiserie and Vincent Van Gogh' in: 100 Famous Views of Edo.|מו"ל = Chiang Mai: Cognoscenti Books|שנת הוצאה = 2014}}}} (תוך התעלמות מתוכנם הטקסטואלי) ואף קרטושים (מסגרות אנכיות המציינות בהדפסי אוקיו-אה את שם האמן וכותרתה של סדרת ההדפסים) "פסאודו-יפניים", מחוסרי-תפקוד מעשי. סביר להניח שאמן יפני בן התקופה לא היה עושה שימוש דומה לזה של ואן-גוך באלמנטים אלו, שכן הם מדגימים מבט מן החוץ וחוסר היכרות עם המוסכמות האמנותיות ביפן. באנגליה ההשפעה היפנית ניכרה ביצירותיהם של אמנים כמו [[ג'יימס מקניל ויסלר]], וגם באמנות דקורטיבית החל משנת 1862, בסגנון האנגלו-יפני{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = Ono, Ayako|שם = Japonisme in Britain: Whistler, Menpes, Henry, Hornel and Nineteenth-Century Japan|מו"ל = Routledge|שנת הוצאה = 2013}}}}.

יצירות המסווגות כג'פונזרי מכילות אלמנטים יפניים, לרוב מועתקים ממקור שהאמן נחשף אליו – כמו פרטי לבוש, חפצי נוי, נושאים, מוטיבים עיטוריים וקליגרפיה, או קונבנציות אמנותיות אופייניות לאמנות היפנית, כמו שימוש בקרטושים, או במוסכמות אמנותיות נפוצות – כמו קומפוזיציה קטועה או כזו המחקה צורת "זיגזג". לעומת זאת, נוצרה מאוחר יותר קטגוריה נפרדת המכונה ג'פוניזם – סגנון אומנותי מערבי, בו קיימים הטמעה ויישום של עקרונות האמנות והעיצוב היפניים ביצירה בדרך מקורית ולא על ידי העתקה. מהות ההבדל הינה שג׳פונזרי כולל ציטוט גס של דמויות יפניות, בעוד שג׳פוניזם הוא הפנמה של עקרונות אסתטיים כפי שפורשו על ידי אמנים באירופה. ההבחנה בין השניים לא תמיד נעשית, שכן יש בכך מעין "חלוקת ציונים" לאופן שימושם של האמנים באלמנטים היפניים (כמו למשל בשלוש הוורסיות של וינסנט ואן-גוך להדפסי אוקיו-אה, שטבע את המינוח "ג'פונזרי" במקור דווקא עם מובנה החיובי של הג'פוניזם), תוך התעלמות מהחופש האמנותי של האמן. כיום נהוג לכנות את ההשפעה היפנית על אמנות אירופה וארה״ב במאה ה-19 בכללה "ג'פוניזם", ואת יצירותיהם של האמנים אשר השכילו להפנים וליישם את עיקרי האמנות והאסתטיקה היפניים ולהשתמש בהם בצורה טבעית יותר לאמנות האירופאית, דוגמת אדגר דגה, כג'פוניזם. מקרים של העתקה בולטת של אלמנטים יפניים ללא הפנמה שלהם, הם ביטוי של ג'פונזרי.{{דרוש מקור}}

ניתן לבקר את הג'פוניזם בראי תאוריית ה[[אוריינטליזם (ספר)|אוריינטליזם]] של [[אדוארד סעיד]], שהוצגה בספר בשם זה משנת 1978. הג'פוניזם נושא דמיון לזרם האוריינטליזם באומנות: גם הוא מציג דימויים לכאורה-מאפיינים של תרבויות זרות בעולם, דרך נקודת המבט המערבית, הלוקה בפטרוניותבפטרונות כלפיה, וכתוצאה מכך נוטה לתארה בדרך לא-מדויקת, המעידה בסופו של דבר יותר על הצד המתאר מאשר על הצד המתואר לכאורה. לפי סעיד, המערב מכליל ומציג תרבויות רחוקות ממנו כפרימיטיביות וסטטיות, כניגוד לתפיסת החברה המערבית כנאורה, מפותחת ועליונה עליהן. כמו נושאי התיאור האוריינטליסטיים באמנות המאה ה-19, אקזוטיקה באמנות הדקורטיבית ועיצוב הפנים קושרו עם פנטזיות השפע וההדר הברברי ועם התפיסה לפיה תרבות המזרח נעלה מבחינה מוסרית וטהורה מן המערב, היות שהיא לא "הושחתה" על ידי הקפיטליזם התעשייתי.