קרב קדש – הבדלי גרסאות

| מפה=

}}

 

הקרב, שהתרחש באזור שנמצא היום בדרום-מערב [[סוריה]], היה הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו שנכתב על ידי שני הצדדים. קיים, אמנם, תיעוד של קרבות נוספים מהעת העתיקה, חלקם מוקדמים לקרב קדש, אך רק תיעוד הקרב הזה נותן תמונה מלאה פחות או יותר של הערכות הצבאות, מהלכים טקטיים וסדר השתלשלות אירועים מפורט. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.

האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת [[מיתני]]. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של [[סוריה]], חלקים מ[[טורקיה]] וחלקים גדולים מצפון [[עיראק]] של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני קרב קדש. נפילתה של מיתני ומדינות קטנות נוספות חשפה את מצרים לחיכוך עם האימפריה החתית הגדולה. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את הטריטוריות שלה (כולל קדש) בסוריה הדרומית בתקופת שלטונו של [[אחנתון]], שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. לאחר מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ולא התפנתה להשבת השטחים שאבדו לה בסוריה.

 

 

שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את העיר קדש, ששכנה במיקום אסטרטגי באזור, ו[[ממלכת אמורו]], שישבה באזור, קיבלה את השליטה החתית בברכה. מלכי האמורו קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שתי האימפריות הגדולות על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, בכך שתחליש את שתיהן. רעמסס השני, ה[[פרעה]] החדש, לא הסכים, כצפוי, לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ובשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש לשלטון מצרים. בעיר זו, החולשת על דרכי המסחר באזור, רצה רעמסס לבסס את שלטונו.

המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברומחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולפגוע באנשיו באמצעות מטחי חצים מטווח קצר. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק במיגון עשוי מבד עבה או שלא היה מצויד כלל במיגון. על מנת לספק לו הגנה כלשהי, הוא צויד ב[[מגן]] עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגינו גם על הקשת שלצידו.

 

 

המצרים גייסו את כל צבא השדה למערכה: כל ארבעת הגייסות המצריים לקחו חלק במסע המלחמה של רעמסס. עליהם הוסיפו שכירי חרב רבים (ה[[שרדנה]] מוזכרים במפורש ב[[סטלה]] מ[[טאניס]]) וחייבו את השליטים הווסאלים של כנען לשלוח להם כוחות צבא.{{הערה|Hans Goedicke, p 72}}

המצב שנוצר בתוך המחנה המצרי, וחוסר המשמעת של צוותי המרכבות החתיות, סיפקו מרווח נשימה חיוני לשרידי הכוח המצרי, ואיפשרו להם להתארגן מחדש מחוץ לתחומי המחנה. הקשתים המצריים החלו להמטיר חיצים על המוני המרכבות החתיות, שהצטופפו במחנה, והרגלים ששרדו את המתקפה החתית תקפו את צוותי המרכבות, שהתקשו לנוע ולתמרן בשטח הצר. רעמסס אסף את משמר הראש שלו ואת המרכבות שנותרו מגייסות אמון ורע, והוביל אותם להתקפת נגד על עורפו של הכוח החתי. המרכבות החתיות הכבדות ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות יותר תימרנו סביבן בזריזות, תוך ניצול יתרון הניידות שלהן, והקשתים שפעלו מתוכן המטירו חיצים ממרחק בטוח על החתים, שלא יכלו להתגונן כנגדם ביעילות. בשלב זה הגיע לשדה הקרב גם כוח "נערין". כוח זה, שהתקדם צפונה לאורך החוף, ממערב לכוח העיקרי של הצבא המצרי, חש לעזרתו של רעמסס מכיוון מערב או צפון והצטרף להתקפת הנגד על המרכבות החתיות. כוח המרכבות החתי, שספג אבידות כבדות, נטש את המחנה המצרי והחל לסגת לכיוון נהר אורונטס. נסיגת המרכבות הפכה עד מהרה למנוסת בהלה, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ומזנבים בהם.

 

 

==תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה==

 

== המקורות ==

 

המקור החתי היחיד ששרד מימי הקרב הוא מכתב מרעמסס השני לחתים שנכתב בכתב יתדות בשפה האכדית שנמצא בחפירות ב[[חתושש]], בירת האימפריה החתית. מכתב זה אינו מספק מידע ישיר על הקרב, והמלך החתי לא השאיר אחריו רישום היסטורי אחר שיתאר את הקרב. חוץ ממכתב זה, נשמרו שני מקורות חתיים נוספים: נוסח חתי של הסכם השלום, וטקסט קצר שנכתב בזמן מלכותו של מלך אחר שתיאור הקרב בו הוא חלקי בלבד. מקור חתי נוסף הוא עקיף ונכתב על ידי וסאל של אוגרית למלך לא ידוע.