קרב קדש – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
|||
שורה 28:
| מפה=
}}
'''קרב קדש''' היה קרב גדול בין צבאות [[מצרים העתיקה|מצרים]] ו[[האימפריה החיתית]], שהתרחש בסוף מאי או סוף יוני סביב [[1274 לפנה"ס]] לפי [[כרונולוגיה של המזרח הקרוב העתיק|הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום]] (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר [[קדש (ארנת)|קדש]].{{הערה|שם=ah|1=. ראו לפי Antonio Santosuosso, p 429.}}
הקרב, שהתרחש באזור שנמצא היום בדרום-מערב [[סוריה]], היה הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו שנכתב על ידי שני הצדדים. קיים, אמנם, תיעוד של קרבות נוספים מהעת העתיקה, חלקם מוקדמים לקרב קדש, אך רק תיעוד הקרב הזה נותן תמונה מלאה פחות או יותר של הערכות הצבאות, מהלכים טקטיים וסדר השתלשלות אירועים מפורט. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.
שורה 40:
האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת [[מיתני]]. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של [[סוריה]], חלקים מ[[טורקיה]] וחלקים גדולים מצפון [[עיראק]] של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני קרב קדש. נפילתה של מיתני ומדינות קטנות נוספות חשפה את מצרים לחיכוך עם האימפריה החתית הגדולה. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את הטריטוריות שלה (כולל קדש) בסוריה הדרומית בתקופת שלטונו של [[אחנתון]], שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. לאחר מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ולא התפנתה להשבת השטחים שאבדו לה בסוריה.
בתקופת שלטונו של [[סתי הראשון]] התאוששה מצרים מהמערבולת הפנימית שבה הייתה נתונה, ייצבה את שלטונה בנחלותיה הצפוניות, שלטון שהתרופף בדור הקודם, והחזירה לשליטתה את אזור סוריה הדרומית. נראה שגם קדש הייתה נתונה תחת מרות מצרית.{{הערה|שם=Hans71|1=Hans Goedicke, p 71}} שליטה מצרית על העיר הציבה איום ממשי על גבולה הדרומי של האימפריה החתית. לא ברור מן המקורות מדוע שליט קדש ניתק עצמו מן המצרים והעביר את תמיכתו לחתים, אך כנראה שיד החתים הייתה בדבר והם תמכו בשליט קדש או הביטחו לו את תמיכתם.{{הערה|
שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את העיר קדש, ששכנה במיקום אסטרטגי באזור, ו[[ממלכת אמורו]], שישבה באזור, קיבלה את השליטה החתית בברכה. מלכי האמורו קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שתי האימפריות הגדולות על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, בכך שתחליש את שתיהן. רעמסס השני, ה[[פרעה]] החדש, לא הסכים, כצפוי, לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ובשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש לשלטון מצרים. בעיר זו, החולשת על דרכי המסחר באזור, רצה רעמסס לבסס את שלטונו.
שורה 69:
המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברומחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולפגוע באנשיו באמצעות מטחי חצים מטווח קצר. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק במיגון עשוי מבד עבה או שלא היה מצויד כלל במיגון. על מנת לספק לו הגנה כלשהי, הוא צויד ב[[מגן]] עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגינו גם על הקשת שלצידו.
בנוסף לגייסות הרגילים, הצבא המצרי שנטל חלק בקרב קדש כלל כוח נוסף שנקרא בפיהם "נערין" או "נערן". מקורו, הרכבו וגודלו של כוח זה אינם ידועים, אך בגלל אופיו ה[[שפות שמיות|שמי]] של השם, סוברים חלק ניכר מהחוקרים שמדובר ביחידה של שכירי חרב מ[[כנען]] או יחידה של אחת מהממלכות ה[[ואסל
המצרים גייסו את כל צבא השדה למערכה: כל ארבעת הגייסות המצריים לקחו חלק במסע המלחמה של רעמסס. עליהם הוסיפו שכירי חרב רבים (ה[[שרדנה]] מוזכרים במפורש ב[[סטלה]] מ[[טאניס]]) וחייבו את השליטים הווסאלים של כנען לשלוח להם כוחות צבא.{{הערה|Hans Goedicke, p 72}}
שורה 93:
המצב שנוצר בתוך המחנה המצרי, וחוסר המשמעת של צוותי המרכבות החתיות, סיפקו מרווח נשימה חיוני לשרידי הכוח המצרי, ואיפשרו להם להתארגן מחדש מחוץ לתחומי המחנה. הקשתים המצריים החלו להמטיר חיצים על המוני המרכבות החתיות, שהצטופפו במחנה, והרגלים ששרדו את המתקפה החתית תקפו את צוותי המרכבות, שהתקשו לנוע ולתמרן בשטח הצר. רעמסס אסף את משמר הראש שלו ואת המרכבות שנותרו מגייסות אמון ורע, והוביל אותם להתקפת נגד על עורפו של הכוח החתי. המרכבות החתיות הכבדות ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות יותר תימרנו סביבן בזריזות, תוך ניצול יתרון הניידות שלהן, והקשתים שפעלו מתוכן המטירו חיצים ממרחק בטוח על החתים, שלא יכלו להתגונן כנגדם ביעילות. בשלב זה הגיע לשדה הקרב גם כוח "נערין". כוח זה, שהתקדם צפונה לאורך החוף, ממערב לכוח העיקרי של הצבא המצרי, חש לעזרתו של רעמסס מכיוון מערב או צפון והצטרף להתקפת הנגד על המרכבות החתיות. כוח המרכבות החתי, שספג אבידות כבדות, נטש את המחנה המצרי והחל לסגת לכיוון נהר אורונטס. נסיגת המרכבות הפכה עד מהרה למנוסת בהלה, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ומזנבים בהם.
מוותליש, שצפה במתרחש מהגדה הנגדית של האורונטס, הורה לשאר המרכבות שלו, שנשמרו בעתודה, לחצות את האורונטס, כדי לסייע לכוחותיו הלחוצים בגדה המערבית של הנהר. כוח זה כלל אצילים רבים ומפקדים בכירים
==תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה==
שורה 123:
== המקורות ==
קרב קדש הוא הקרב הראשון שיש לו תיעוד נרחב במקורות. המקורות החשובים הם מצריים ויש מעט מאוד מידע מפוזר במקורות החתיים. התיעוד המצרי כולל שלושה מקורות עיקריים: תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים, ושני מקורות כתובים. המקורות הכתובים הם [[פואמה]], המוכרת גם כ"פואמת פנטואר" על שם הסופר המצרי העתיק, וגרסה מקוצרת יותר, בולטין. המקורות המצריים מתארים בפירוט רב את השתלשלות האירועים. הפואמה
המקור החתי היחיד ששרד מימי הקרב הוא מכתב מרעמסס השני לחתים שנכתב בכתב יתדות בשפה האכדית שנמצא בחפירות ב[[חתושש]], בירת האימפריה החתית. מכתב זה אינו מספק מידע ישיר על הקרב, והמלך החתי לא השאיר אחריו רישום היסטורי אחר שיתאר את הקרב. חוץ ממכתב זה, נשמרו שני מקורות חתיים נוספים: נוסח חתי של הסכם השלום, וטקסט קצר שנכתב בזמן מלכותו של מלך אחר שתיאור הקרב בו הוא חלקי בלבד. מקור חתי נוסף הוא עקיף ונכתב על ידי וסאל של אוגרית למלך לא ידוע.
|