תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

ברשימות השלל של אמנחותפ ממסעותיו משתקף הרכב האוכלוסייה של ארץ ישראל בתקופה זו. מוזכרים בה ה"[[חורים|חוֹרִים]]" שהם יושבי הארץ, בראש החורים עמדו מושלי הערים, משפחותיהם ואצילי הרכב שכונו "מַ‏רְיָ‏נוּ‏מַרְיָנוּ" (שפירושו בשפה החורית "אנשי רכב"). חלק ניכר מהאוכלוסייה מהווים ה[[חבירו]] שהיו נוודים למחצה. מוזכרים גם ה"שַׁסוּ‏שַׁסוּ" ([[שוסים]]-בדווים). המונח כנענים מציין בתקופה זו רק את שכבת הסוחרים ששלטה בערי החוף. ממונח זה התגלגל השם כנען ונעשה שם הפרובינציה המצרית החל מ[[המאה ה-14 לפנה"ס]] והחליף את השמות הקודמים שהיו: "רְזֵנוּ‏רְזֵנוּ" שפירושו כנראה ארץ הרוזנים, כלומר, ארץ המושלים, השליטים הנוכריים הם ה[[חיקסוס]], ו"חוּ‏רוּ‏חוּרוּ" שפירושו ארץ החורים.{{הערה|יוחנן אהרוני, '''תולדות ארץ ישראל''', הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1986, עמוד 104}}

בתקופה זו שררו יחסי שלום בין מצרים למיתני. חלה ירידה בכוחה של ממלכת מיתני ועליית כוחה של [[האימפריה החתית|ממלכת החתים]] שלחצה את מיתני מהצפון. [[שופילוליומש הראשון]] שחי באמצע המאה ה-14 לפני הספירה ערך מספר מסעות למיתני עד שכבש את בירתה "וַ‏שוּ‏כָ‏ניוַשוּכָני". בעקבות כיבוש זה הפכה ממלכת החתים למתחרתה העיקרית של מצרים על השליטה בסוריה. בעקבות לחץ החתים התערער השלטון המצרי בסוריה התיכונה . ב[[הרי הלבנון]] קמה ממלכה שנקראה "אַ‏מוּ‏רּוּ‏אַמוּרּוּ" שלחצה על ערי החוף באזור לבנון. במשך הזמן הפכה הממלכה לגרורת ממלכת החתים.

במחצית השנייה של המאה ה-14 חלה התרופפות באחיזתה של מצרים בכנען. המלך אחנתון השקיע את מירב תשומת לבו ברפורמה הדתית והזניח את הבקרה על הנעשה בתחומי האימפריה. יחד עם זאת שמרו [[מושל]]י ערי כנען אמונים לשלטון המצרי. במכתבי אל עמרנה מוזכרים 27 ערים ו-25 מושלים בתחומי כנען. 13 ערים היו ערים ראשיות שחלשו על שטחים ניכרים, היתר היו ערי חסות של הערים הראשיות. למושלי הערים היה חופש פעולה לנהל את ענייני העיר. הייתה תחרות בין הערים השונות תוך ניסיונות לספח שטחים. מתוך המכתבים עולה גם שהתנהל מסחר אזורי וחילופי מתנות בין השליטים השונים שכללו גם נשים, משפחות ובעלי מלאכה שונים. המצרים דרשו מיסים כבדים של [[דגן|דגנים]], [[שמן]], [[יין]], [[בקר]], כוח אדם ועוד אשר הביאו אט אט לשחיקה כלכלית של כנען.

באזור ההר שיישובו היה דליל השתרעו שטחי השליטה של הערים על שטח נרחב. בדרום ההר נמצאה גם העיר "[[ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה#תקופת הברונזה המאוחרת|ירושלים]]" שיריבותיה העיקריות היו [[תל גזר|גזר]], [[גת (עיר פלשתית)|גת]] ולכיש. תחום שלטונו של [[לבאיה|לַ‏בָּיָ‏אלַבָּיָא]] מושל שכם השתרע על כל [[הר אפרים]], והוא חדר בפשיטותיו גם לתחומי ירושלים, גזר, [[השרון]] ועמק יזרעאל לתחום שלטונו של [[בירידיה]] שליט מגידו. באחד המכתבים כתוב שהחריב את [[שונם]]. השלטונות המצרים החליטו להביאו למשפט במצרים, אולם בדרך הוא ברח ונרצח. במכתבים יש פניות של מושלי ערים אל מלך מצרים לשלוח צבא כדי לדכא תוקפנות של מושלים אחרים. מוזכרים גם ה[[חבירו]] שהיו חסרי זהות אתנית שמילאו תפקיד בסכסוכים שבין הערים השונות והעבירו את נאמנותם על פי שיקוליהם. מוזכרים גם פורעי חוק, [[שודד]]ים ורוצחים שהביאו לאובדן סחורות. התרופפות זאת במצב הביטחון ופעילותם של [[פיראט]]ים בנתיבי הים הביאה להיחלשות של השליטה המצרית על נתיבי הסחר היבשתיים ודרשו כוח צבאי. לשם כך גויסו יורדי ים שהגיעו מארצות המערב כ[[שכיר חרב|שכירי חרב]] של הצבא המצרי ויושבו לאורך [[דרך הים]] ולאורך החוף.{{הערה|[[אבנר רבן]], '''הנמלים הקדומים של ארץ ישראל בימי המקרא''' תוך "ספר זאב וילנאי", ירושלים, 1984, עמוד 247}}{{הערה|יוחנן אהרוני, [[אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל]], ספר ראשון: "אטלס כרטא לתקופת המקרא", ירושלים, 1964 עמודים 40-39}}

סתי הראשון שחי ב{{ה|מאה ה-13 לפני הספירה}} ערך 3 מסעות לארץ ישראל וסוריה. מסעו הראשון היה כדי לדכא מרד שפרץ בבית שאן. לזכר ניצחונו הציב 2 מצבות בבית שאן. באחת המצבות מתואר ניצחונו של סתי הראשון על החבירו ב"הר יַ‏רְמְתוּ‏יַרְמְתוּ" (רֶ‏מֶ‏תרֶמֶת שבנחלת [[שבט יששכר]]).

בנו של סתי הראשון [[רעמסס השני]] ערך גם הוא מסעות מלחמה כנגד החתים. הקרב הידוע בהם הוא [[קרב קדש]] שבעקבותיו נחתם בשנת 1259 לפנה"ס [[הסכם השלום החיתי - מצרי|הסכם שלום בין המצרים והחתים]] שקרא לשלום וכלל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים, שהעניק לחתים שליטה על קדש ושטחי האמורים, אבל איפשר מעבר חופשי למצרים עד ל[[אוגרית]]. קו הגבול עבר בעיר "לְבוֹ‏אלְבוֹא" בבקעת הלבנון. רעמסס השני ערך מסעות נוספים לסוריה ולכנען כדי לדכא מרידות שהתחוללו בעקבות קרב קדש. בעקבות הקרב החלה תקופה של נורמליזציה ביחסים בין מצרים והחתים שנמשכה עד לנפילת ממלכת החתים.

תמונת היישוב בכנען השתנתה מאד במעבר מ[[ארץ ישראל בעת העתיקה#ברונזה תיכונה|תקופת הברונזה התיכונה]] לברונזה המאוחרת א. [[תפרוסת אוכלוסייה|תפרוסת היישובים]] הייתה דומה לזו שקדמה לה, במיוחד לגבי היישובים העירוניים, אבל יחדאך עם זאת ניכרת ירידה במספרם הכולל של אתרים.{{הערה| יעקב י' באומגרטן, '''העיור בתקופת הברונזה המאוחרת''', האדריכלות בארץ ישראל בימי קדם, [[החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה]], ירושלים, 1987, עמוד 120}} יישובים רבים נהרסו ולא [[התיישבות|נושבו]] מחדש. גם אלה שנושבו לא חזרו לגודלם המקורי. נהוג לייחס את ההרס למסע הכיבוש המצרי. ב[[חפירה ארכאולוגית|חפירות ארכאולוגיות]] נמצא שתופעת ההרס היא תופעה כללית ואין כמעט יישוב שנחפר שאין בו סימני הרס בתקופה זו. סימני הרס גדולים נמצאו ב[[אתר ארכאולוגי|אתרים]] הבאים: [[יריחו]], [[תל בית מירסים]], [[שכם]], [[עכו]], [[תל מגידו|מגידו]], [[תל חצור|חצור]], [[תל דן|דן]], [[תל אל-פארעה (דרום)]], ו[[תל אל עג'ול]]. מתוך 54 יישובים חפורים מסוף תקופת הברונזה התיכונה רק 22 ניבנו בתקופת הברונזה המאוחרת א.{{הערה|רבקה גונן, מבוא לארכאולוגיה של תקופת המקרא, יחידה 7, עמוד 105}}

בתקופת הברונזה המאוחרת ב', נושבו מחדש יישובים ותיקים ונבנו חדשים. נמצאה גם נטישה של יישובים ותיקים כמו [[נוה ים]]. היישובים החדשים נבנו בצירוף של מספר גורמים כגון הימצאותם של מקורות מים, בשולי אזור חקלאי או במישור החוף בקרבה לים. דוגמה לכך הוא [[תל אבו הואם]] ששכן ליד החוף וליד מקור מים [[נחל קישון]]. יחד עם זאת, לא היה גידול משמעותי בסך השטח הבנוי לעומת תקופת ברונזה מאוחרת א'. זו הייתה תקופה של [[סחר בינלאומי]], וחלק מהיישובים נבנו על החוף כ[[עיר נמל|ערי נמל]] קטנות ובכך אפשרו את הסחר שהתנהל דרך ערים אלה. תופעה דומה נמדדה גם בתקופת ברונזה מאוחרת ג. נוספו בעיקר מצודות או "בתי מושל" מצרים שנבנו לאורך הדרכים הראשיות או באזורים חיוניים לשלטון המצרי בכנען. אתר חדש שנבנה היה ב[[דיר אל בלח]].