גלות הצ'רקסים – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Pyotr Nikolayevich Gruzinsky - The mountaineers leave the aul.jpg|שמאל|ממוזער|450px350px|תושבי ההרים עוזבים את כפריהם, ציור משנת 1872 מאת [[פיוטר גרוזינסקי]]]]

הצ'רקסים הם [[צ'רקסים#שנים עשר השבטים הצ'רקסיים|קבוצת שבטים]] שישבה בעבר באזור גאוגרפי נרחב בצפון [[הקווקז]] וחלקה [[צ'רקסים#התרבות הצ'רקסית|תרבות]], [[צ'רקסים#ארץ מוצא|היסטוריה]] ו[[אדיגית|שפה משותפות]]. הצ'רקסים לא היו חלק מישות פוליטית אחידה כמעט מעולם, וגם הנהגתו הפנימית של כל שבט הייתה לרוב מבוזרת. הסברות הרווחות גורסות שמוצאם של [[צ'רקסים#שנים עשר השבטים הצ'רקסיים|השבטים הצ'רקסיים]] מהעם החאתי שהתקיים באזור [[טורקיה]] באלף השלישי לפנה"ס והיגר לצפון הקווקז בעקבות כיבוש [[החתים|חתים]]. בתקופה מאוחרת יותר קיימו הצ'רקסים הקדומים קשרים פוליטיים ומסחריים עם [[יוון העתיקה|היוונים]] ו[[האימפריה הרומית|הרומאים]]. המונח "צ'רקסים" ניתן להם כנראה על ידי ה[[מונגולים]] שפלשו לשטחם [[המאה ה-13|במאה ה-13]], ומשמעותו במונגולית "חוסם דרך" (ג'רקס). ה[[רוסים]] אימצו את השם מאוחר יותר. בדגל הצ'רקסי מופיעים שנים עשר כוכבים, המציינים שנים עשר שבטים, אך בפועל קיימים יותר משנים עשר שבטים צ'רקסים.{{הערה|שם=ריצמונד|1=Richmond, Walter, The Circassian Genocide, Rutgers University Press, 2013}}

אדיגיאה שכונתה צ'רקסיה על ידי שכנותיה השתרעה על שטח נרחב בצפון מערב הקווקז: גבולה המערבי היה ימת אזוב; [[אסטרחאן]] ו[[צ'צ'ניה]] גבלו בה במזרח; מצפון גבולה היה נהר [[קובאן (נהר)|הקובאן]], הנהר הגדול ביותר שמתנקז מהרי הקווקז האדיגים; מדרום – [[אבחזיה]], [[גאורגיה]] ו[[דגסטאן]]; ומדרום-מזרח תחם אותה חוף [[הים השחור]]. מרכיב השטח המרכזי ביותר להבנת חבל הארץ ויושביו הוא רכס [[הרי הקווקז]] שמתחיל להתרומם בשטחה של צ'רקסיה ותופס את רוב החצי המערבי שלה. המשקעים בהרי הקווקז, ובאזור זה במיוחד, רבים מאוד. אופיו הררי והקור העז השורר בו רוב השנה מקשים על היושבים בו לגדל תוצרת חקלאית, על כן החקלאות נחשבה אלמנט מקודש לבעליה, וחלק גדול מהפרנסה הגיע מרעיית צאן ובקר. צ'רקסיה הייתה מחולקת לצ'רקסיה המזרחית, או [[קבארדה]], בה ישב שבט הקַבַּרְתָאי ולצ'רקסיה המערבית, בה ישבו שאר השבטים.

בצ'רקסיה פשיטוֹת ופלישוֹת היו חלק בלתי נפרד מהחיים: אומות וצבאות פלשו אליה במטרה לכבוש שטחים ונקודות אסטרטגיות. שבטים וחמולות תקפו ופלשו במטרה להשיג ממון ואמצעי מחיה. תנאי חיים אלו דרשו מאנשי ההרים להתאים את אורחות חייהם: הכפר הצ'רקסי הורכב מקבוצת בתים הבנויים בצפיפות מעץ וקש, והוסווה לרוב בעלים וענפים כדי להטעות את האויב . כך היה אפשר להעביר מידע במהירות ובקלות במקרה של מתקפת פתע. היחס לאזור המגורים היה רופף: כפרים היו ננטשים בנקל עם הגיע איום ונבנו במקום בטוח יותר עד יעבור זעם. למעשה התרבות הצ'רקסית כולה הייתה תרבות של לוחמים: כל ילד וילדה אומנו וחונכו מגיל צעיר להיות לוחמים, וכל גינוני החיים הותאמו למוכנות לתקיפה.{{הערה|שם=ריצמונד}}

ב [[1763]] החלו הרוסים לבצר את הערים בהם ישבו במזרח הקווקז. ב [[21 באוגוסט]] [[1765]] קרא הגנרל הרוסי דה-מדם לתושבי הקווקז לקבל את מרותה של הצארות הרוסית. הלחימה התגברה ונעשו ניסיונות רוסיים לבצע מספר פלישות תחת הנהגתו של [[הגנרל יאקובי]]. ב [[29 בספטמבר]] [[1779]] תקפו הרוסים את '''קברדיה'''. ב- [[1804]] התאחדו ה[[קברדינים]] יחד עם עמים קווקזים נוספים (בין היתר ה[[בלקרים]], [[אינגושטים]], [[קאראצ'ים]], [[אוסטים]], [[צ'צ'נים]] ו[[אבזינים]]) בלחימתם מול הרוסים. ההתנגדות המשותפת הצליחה להדוף את הכוחות הפולשים ואף לאיים על מבצר קיסלובודסק. עם זאת, למרות הלחימה, המשיכו הרוסים לנסות ולהשפיע על הנסיכים הקברדינים איתם ניהלו יחסים לאורך שנים. למרות הלחימה עזה, הצליחו הרוסים להשלים את כיבושה של מזרח הקווקז. בין השנים [[1779]] עד [[1818]], קרוב ל 350,000 קברדינים נרצחו על ידי הרוסים.{{הערה|שם=ריצמונד}}

[[תמונהקובץ:Aivazovsky_-_Black_Sea_Fleet_in_the_Bay_of_Theodosia.jpg|ממוזער|שמאל|350px|הצי הרוסי בחופי קווקז, ציור משנת 1890 מאת [[איוואן אייווזובסקי]]]]

בשנת [[1857]] כתב [[דמיטרי מליוטין]], מפקד בצבא הרוסי שהיה מקורב למפקד הקווקז, אלכסנדר בריאטינסקי, מזכר שכותרתו {{ציטוטון|על האמצעים לפיתוח האוכלוסיה הרוסית הקוזקית באזור הקווקז וליישובם מחדש של חלק מהשבטים המקומיים}}.{{הערה|1=RGVIA, Rossiiskii gosudarstvennyi voenno-istoricheskii arkhiv f. 38, op.1, d. 351, l. 62, l 66 ob.- 67}} במזכר גורס מליוטין שיש שתי דרכים לכבוש שטח: להכניע את האוכלוסייה המקומית ולהפכה לנאמנה לשלטון או להחליף אותה באוכלוסייה אחרת הנאמנה מראש. לשיטתו, הדרך הראשונה לא הייתה אפשרית במקרה של העם הצ'רקסי מכיוון שאופיו אנרכי מדי , ולעולם לא יסכים להיות כפוף למשטר אחיד. הוועדה שדנה בתוכנית התנגדה לאמצעים אלו בתוקף בטענה שתוכנית כזאת משמעותה היא השמדת העם הצ'רקסי, שכן קשריו של העם לארץ יביאו לכך שחבריו יעדיפו למות מאשר להתפנות. מספר מסמכים מעידים על כוונותיהם האמיתיות של מליוטין ובריאטיסנקי: מליוטין נשא אִתו מזכר משנת [[1863]] שבו גרס ש"אם אי אפשר להכניע את הצ'רקסים, יש להשמידם" . במכתב ששלח בריאטינסקי למליוטין בנובמבר של אותה השנה נכתב: {{ציטוטון|רצונם של אנשי ההרים [הצ'רקסים] להישאר בחוף סותר את התכנית המוסכמת להשקטת מערב הקווקז הדורשת שנעבירם הרחק מהחוף […] עלינו להניח שנצטרך לחסל את אנשי ההרים לפני שיסכימו לדרישותינו}}.{{הערה|שם=טוגנוב}}

בשנת [[1859]] החלו הרוסים בכיבוש המעוזים הצ'רקסיים, ואף כי הושגה הפסקת אש עם חלק מהשבטים, נמשכה התקיפה. עד [[1860]] כבר נכנעו רבים מהשבטים הפריפריאליים וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. בעקבות הפרות הסכמי הכניעה הוקמה ב-25 ביוני [[1861]] ממשלה רשמית לכל הצ'רקסים שעסקה בניסיון לאחד את הצ'רקסים, ובשליחת בקשות עזרה לאומות העולם. בניגוד להבטחות הרבות מצד הבריטים, שום עזרה כזאת לא נשלחה. אך בזכות כינוס זה, מאמצם של האָבְּדזָאחים ופקידים צבאיים חתרנים בתוך הצבא הרוסי, נפגשה ב-28 בספטמבר [[1861]] נציגות של הצ'רקסים עם הצאר בתקווה שיעצור את מסע הכיבוש וההרג. המאמצים סוכלו, והצאר אלכסנדר השני נתן לצ'רקסים אולטימטום של חודש להחליט אם הם רוצים להישלח לטורקיה או לשטחים בתוך רוסיה. אחרי האולטימטום הזה התארגנו רוב השבטים לגירוש לטורקיה, בעוד שהאָבְּדזָאח, השָאפְּסִע' והוֻּבִּח היו חלוקים ביניהם: חלקם החליטו לעזוב וחלקם בחרו להישאר בהרים ולהילחם.

בחורף 1863 ניהלו השָאפְּסִע', הוֻּבִּח והג'יגטים (שבט אבחזי) קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי [[1864]], משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, שם אמורים היו להיפגש כל הכוחות הרוסים, נתקל הצבא הרוסי בהתנגדות עזה אחרונה של הוֻּבִּח והג'יגטים במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבידות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר לקרסניה פוליאנה, "העמק האדום", לזכר הדם הצ'רקסי הרב שנשפך במערכה האחרונה.

ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן) הכריז יבדוקימוב כי לא נותרו עוד "שוכני הרים" מדרום לקובאן, וכי מלחמת הקווקז בת מאה השנים הסתיימה בניצחון. נערכה חגיגה במקום וחולקו מדליות. במהלך השנה וחצי הבאה עד סוף שנת 1865 עבר הצבא הרוסי שוב על כל השטחים הכבושים על מנת לוודא שלא נשאר אף צ'רקסי בצ'רקסיה. הגנרל איואן דרוזדוב שהיה המפקד של אחד הכוחות הגדולים ביותר במלחמה, סיכם באלו המילים: {{ציטוטון|בהרים של מחוז קובאן תוכל להיתקל כעת בדוב או בשועל, אך לא בשוכן-הרים צ'רקסי}}.{{הערה|שם=ריצמונד}}

בשיטתיות דומה תיעד יבדוקימוב בדקדקנות את מהלכי המלחמה בדוחותיו הצבאיים. הוא דיווח על סדרי הגודל של הכוח שלו, המיקומים, התאריכים, מספרי הנפגעים המדויקים בכוחותיו ועוד. אל מול שיטתיות זו בולט בכל דוחותיו היעדר כל מידע על קורבנות הצד השני. לא מצוינים כמויות האנשים או מצבם של אלה שעמדו מהצד השני של המתרס שחלקם היו ילדים, נשים או זקנים. לפעמים צורף מידע לקונילאקוני על מספר מסוים של "שבויים משני המינים", מספר שהיה לא פעם קטן עשרות מונים ממספר האנשים שיישבו את האזור המדובר. טשטוש עקבי זה מצביע על אופי המידע שמפקדי הקווקז היו מעוניינים להסתיר, ויותר מכך: הוא יטיל תמיד צל על ההבנה שלנו על חלק מטיב הפעולה בהרי מערב הקווקז ועל מספר הנפגעים הישירים ממנה.

בסוף המבצע נשארו רק צ'רקסים בודדים מדרום לקובאן. ההיעדר השיטתי, ולכן המכוון ככל הנראה, של תיעוד ההרוגים במסע הטיהור הצבאי, שלא לדבר על אלו שנהרגו בשיירות או על החוף, יוצר קושי גדול להעריך את כמויות ההרוגים הצ'רקסים במבצע הגירוש וההרג הרוסי. העובדה שגם מספר הצ'רקסים במערב הקווקז לפני המלחמה שנוי במחלוקת, ושההערכות נעות בין חצי מיליון לשני מיליון, תורמת לערפול זה. לפי החישובים של וולטר ריצ'מונד, מספר ההרוגים הצ'רקסים תחת צבאו של יבדוקימוב, בהשמטת אלו שמתו על הספינות או בטורקיה, עומד על מעל ל-625,000 מתוך אוכלוסייה של לפחות 1,250,000 צ'רקסים, כלומר הרג של רוב הצ'רקסים. לפי אומדן אחר, של שנפילד, המתבסס על אוכלוסייה של שני מיליון צ'רקסים ואבחזים לפני הכיבוש הרוסי, חסרים בנתונים שלעיל כ-1,150,000 אנשים שלא נשלחו לטורקיה, לא יושבו מחדש ולא היגרו מרצון לפני המלחמה – כלומר מתו באש הרוסית, ביערות או בחוף. אליהם יש להוסיף את אלו שמתו בדרך לטורקיה, ולכן שנפילד מעריך שלפחות מיליון וכנראה קרוב יותר למיליון וחצי צ'רקסים מתו במהלך הכיבוש הרוסי ובמסע לטורקיה, כלומר שני שלישים מהעם.

רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה ל[[רומליה]] – השטחים ב[[בלקן]] שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה ובמזרח התיכון.

עוד במהלך ההגלייה התחילו הרוסים להסתיר ולהכחיש את השמדת הצ'רקסים. נעשה שימוש במושגים ב"לשון נקיה" כדי להסתיר את הפשעים. נפוץ השימוש במושגים כמו "טיהור", "הכנעה סופית" ו"הפחתת האוכלוסייה המזיקה". הממשל הרוסי לא דיווח לעם הרוסי על חיסול הכפרים, ההגליה ומעשי הטבח, והחדשות מהקווקז החילו רק סיפורים על ההצלחות בהתיישבות הקוזאקית המתפתחת. . לאחר שהגיעו דיווחים לצאר על המחסור במזון ותרופות במחנות הצ'רקסים שלחוף הים השחור, הוא שלח פקידים לבדוק את המצב, אלה חזרו ודיווחו שהכל בסדר. הרוסים הפיצו שקרים למעצמות ולטורקים ומנעו מהם את האמת אודות גורלם המר של הצ'רקסים.

העם הצ'רקסי הוא עם גאה, הדבק במסורת בת אלפי שנים של עמידה בכבוד ולחימה על עצמאות. האתוס המכונן את העם הוא אתוס הלוחמה וההגנה. שנים רבות בחרו הצ'רקסים לזכור את שאירע כמלחמה עקובה מדם בה עמדו בגבורה ולא כרצח עם. מכיוון שלצ'רקסים הייתה תרבות אורלית (מילולית) ולא כתובה, נדירים תיעודים של פשעי המלחמה שלא נכתבו על ידי הצד הרוסי. המסמכים הרוסיים על מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הוחזקו בארכיונים בטביליסי שהיו סגורים לציבור. במסגרת עימות פוליטי בין רוסיה לגיאורגיה בראשית [[המאה ה-21]], החליטה גיאורגיה לפתוח את הארכיונים, וכך התאפשרה הגישה למסמכים ולתעודות המתעדים את הפשעים הנוראיים. פתיחת הארכיונים וההתחלה של המחקר בנושא הובילה את הצ'רקסים לדרוש שהאסון יוכר כ[[רצח עם]]. בחלוף השנים, עם התעוררות התנועה הלאומית הצ'רקסית בעולם, לומדים הצ'רקסים לזכור את עברם מחדש, ולהכיר בסבל שעברו אבותיהם. המאבק להכרה התחדש רק במאה ה-21 והוא בראשית דרכו. הצ'רקסים נאבקים במאה וחמישים שנות הסתרה והכחשה. בשנת [[2011]] הכירה גיאורגיה ברצח העם הצ'רקסי, אף מדינה אחרת לא מכירה ברצח העם.{{הערה|1=[http://civil.ge/eng/article.php?id=23472 Georgia Recognizes 'Circassian Genocide'], סיביל גיאורגיה, 20/5/2011}}

ההכחשה ממשיכה גם היום, 150 שנה אחרי האסון. בשנת [[2006]] הגישו הצ'רקסים בקשה רשמית מ[[רוסיה]] להכיר ברצח העם. בקשה זו זכתה להתעלמות מוחלטת מהקרמלין. בשנת [[2007]] הוחלט שרוסיה תארח את אולימפיאדת החורף של [[2014]] ב[[סוצ'י]], שהייתה הבירה של צ'רקסיה המערבית. מאז התגברו השניים: המודעות של הצ'רקסים לרצח העם, והמאמצים להסתיר ולהכחיש את הפשעים מצד רוסיה.

כיום הצ'רקסים מציינים את גלות הצ'רקסים באמצעות [[יום הזיכרון הצ'רקסי|יום זיכרון]] החל ב-[[21 במאי]]. טקסים אלו נערכים במקומות שונים בעולם בהם חיים צ'רקסים. בארץ ישראל הטקסים נערכים ב[[כפר כמא]] וב[[ריחניה]].