גלות הצ'רקסים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: \1ניסיו\2\3 |
הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 1:
[[קובץ:Pyotr Nikolayevich Gruzinsky - The mountaineers leave the aul.jpg|שמאל|ממוזער|
'''גלות הצ'רקסים''' או '''רצח העם הצ'רקסי''' הוא ניסיון ההכחדה המכוון והשיטתי של האוכלוסייה ה[[צ'רקסים|צ'רקסית]] על ידי [[האימפריה הרוסית]] בתום [[המלחמה הרוסית-צ'רקסית]]. על פי ההערכות יותר ממיליון הצ'רקסים ניספו בין השנים [[1864]]-[[1860]].
==העם הצ'רקסי==
{{ערך מורחב|צ'רקסים}}
הצ'רקסים הם [[צ'רקסים#שנים עשר השבטים הצ'רקסיים|קבוצת שבטים]] שישבה בעבר באזור גאוגרפי נרחב בצפון [[הקווקז]] וחלקה [[צ'רקסים#התרבות הצ'רקסית|תרבות]], [[צ'רקסים#ארץ מוצא|היסטוריה]] ו[[אדיגית|שפה משותפות]]. הצ'רקסים לא היו חלק מישות פוליטית אחידה כמעט מעולם, וגם הנהגתו הפנימית של כל שבט הייתה לרוב מבוזרת. הסברות הרווחות גורסות שמוצאם של [[צ'רקסים#שנים עשר השבטים הצ'רקסיים|השבטים הצ'רקסיים]] מהעם החאתי שהתקיים באזור [[טורקיה]] באלף השלישי לפנה"ס והיגר לצפון הקווקז בעקבות כיבוש [[החתים|חתים]]. בתקופה מאוחרת יותר קיימו הצ'רקסים הקדומים קשרים פוליטיים ומסחריים עם [[יוון העתיקה|היוונים]] ו[[האימפריה הרומית|הרומאים]]. המונח "צ'רקסים" ניתן להם כנראה על ידי ה[[מונגולים]] שפלשו לשטחם [[המאה ה-13|במאה ה-13]], ומשמעותו במונגולית "חוסם דרך" (ג'רקס).
==המולדת הצ'רקסית==
{{ערך מורחב|אדיגיה}}
אדיגיאה
אורח החיים בהרי הקווקז הוביל את העם הצ'רקסי ליצור תרבות המאופיינת בכללים נוקשים שבה ציות למבוגרים וכבוד עצמי נחשבים מקודשים ובה בעת השלטון חופשי ומבוזר, וזאת על מנת לאפשר לקבוצות חברתיות קטנות לשרוד במקומות מבודדים.
בצ'רקסיה פשיטוֹת ופלישוֹת היו חלק בלתי נפרד מהחיים: אומות וצבאות פלשו אליה במטרה לכבוש שטחים ונקודות אסטרטגיות. שבטים וחמולות תקפו ופלשו במטרה להשיג ממון ואמצעי מחיה. תנאי חיים אלו דרשו מאנשי ההרים להתאים את אורחות חייהם: הכפר הצ'רקסי הורכב מקבוצת בתים הבנויים בצפיפות מעץ וקש, והוסווה לרוב בעלים וענפים כדי להטעות את האויב . כך היה אפשר להעביר מידע במהירות ובקלות במקרה של מתקפת פתע. היחס לאזור המגורים היה רופף: כפרים היו ננטשים בנקל עם הגיע איום ונבנו במקום בטוח יותר עד יעבור זעם. למעשה התרבות הצ'רקסית כולה
==המלחמה הרוסית-צ'רקסית==
שורה 17:
את תקופת הלחימה ניתן לחלק לשלושה פרקי זמן כרונולגיים: '''התקופה הראשונה''', החל מ [[1763]], במסגרתה החלה הפלישה וההיאחזות הרוסית בקווקז, '''בתקופה השנייה''', במסגרתה הושלמה כיבוש מזרח הקווקז והפלישה למערב הקווקז ו'''התקופה השלישית''', החל מ [[1822]], שהסתיימה בכיבוש הקווקז, הגליית העמים המתנגדים תוך כדי ביצוע טיהור אתני.
ב [[1763]] החלו הרוסים לבצר את הערים בהם ישבו במזרח הקווקז. ב [[21 באוגוסט]] [[1765]] קרא הגנרל הרוסי דה-מדם לתושבי הקווקז לקבל את מרותה של הצארות הרוסית. הלחימה התגברה ונעשו ניסיונות רוסיים לבצע מספר פלישות תחת הנהגתו של [[הגנרל יאקובי]]. ב [[29 בספטמבר]] [[1779]] תקפו הרוסים את '''קברדיה'''. ב- [[1804]] התאחדו ה[[קברדינים]] יחד עם עמים קווקזים נוספים (בין היתר ה[[בלקרים]], [[אינגושטים]], [[קאראצ'ים]], [[אוסטים]], [[צ'צ'נים]] ו[[אבזינים]]) בלחימתם מול הרוסים. ההתנגדות המשותפת הצליחה להדוף את הכוחות הפולשים ואף לאיים על מבצר קיסלובודסק. עם זאת, למרות הלחימה, המשיכו הרוסים לנסות ולהשפיע על הנסיכים הקברדינים איתם ניהלו יחסים לאורך שנים. למרות הלחימה עזה, הצליחו הרוסים להשלים את כיבושה של מזרח הקווקז. בין השנים
=== המערכה במערב הקווקז ===
[[
הגנרל הרוסי '''סטאל''' הוביל את ההתקפות על מערב הקווקז ב-[[1819]]. ב-[[1820]] החלו הרוסים ליישב את האזור במתיישבים, ברובם [[קוזאקים]] הנאמנים לרוסים, ובמקביל הרוסים עסקו בניסיונות להפריד ולמשול בעמי האזור.
עם הפלישה למערב הקווקז החלו הטורקים להתערב בלחימה ותמכו בלוחמים הקווקזים. הרוסים החלו להתבצר ולחזק את כוחם באזור ובנו מספר קווי הגנה וקרבות התרחשו [[קובאן (חבל ארץ בקווקז)|במישורי קובאן]]. עם המשך הפלישה הרוסית, הלוחמים הצ'רקסים החלו לקבל אספקה מהעות'ומאניים והאנגלים.
שורה 27:
==הגליית הצ'רקסים והשמדתם==
===גיבוש תוכנית הגירוש (1859-1856)===
בשנת [[1857]] כתב [[דמיטרי מליוטין]], מפקד בצבא הרוסי שהיה מקורב למפקד הקווקז, אלכסנדר בריאטינסקי, מזכר שכותרתו {{ציטוטון|על האמצעים לפיתוח האוכלוסיה הרוסית הקוזקית באזור הקווקז וליישובם מחדש של חלק מהשבטים המקומיים}}.{{הערה|1=RGVIA, Rossiiskii gosudarstvennyi voenno-istoricheskii arkhiv f. 38, op.1, d. 351, l. 62, l 66 ob.- 67}} במזכר גורס מליוטין שיש שתי דרכים לכבוש שטח: להכניע את האוכלוסייה המקומית ולהפכה לנאמנה לשלטון או להחליף אותה באוכלוסייה אחרת הנאמנה מראש. לשיטתו, הדרך הראשונה לא הייתה אפשרית במקרה של העם הצ'רקסי מכיוון שאופיו אנרכי מדי
בשנת [[1860]] בישיבה של מפקדי הקווקז הוסכמה תוכנית היישוב מחדש. יבדוקימוב שהיה קרוב בדיעותיו לבריאטינסקי הוביל את התוכנית, ובריאטינסקי ומליוטין תמכו בה. היחיד שהתנגד לה, ותמך בסיפוח על בסיס קניית הנאמנות הצ'רקסית במקום מלחמה, היה הגנרל גרגורי פיליפסון, ראש המטה של הקווקז. יבדוקימוב נבחר להיות המפקד המבצע של התוכנית. ב-16 במאי [[1861]] מונה מליוטין לשר המלחמה במקום שר המלחמה הקודם שהתנגד לרעיונותיהם של מליוטין ובריאטינסקי. באותה השנה החליף בריאטינסקי את פיליפסון שהציע סיפוח באמצעים אזרחיים, במפקד בשם קראטסוב. כך הודחו מתנגדי התוכנית לטובת תומכיה. עתה לא נשאר איש בעמדת כוח שיתנגד להשמדה.
גם כאשר הייתה בידיהם השליטה בתוכנית הכיבוש, נזהרו מפקדי הקווקז בניסוחיהם, והסתירו את כוונותיהם האמתיות: התוכנית גרסה שהצ'רקסים יוכלו לבחור אם יקבלו עליהם את מרותה של רוסיה ולהגר צפונה מהקובאן למקום שהרוסים יבחרו או להיות מגורשים לטורקיה. בפועל קיימות מספר עדויות שיבדוקימוב תכנן מלכתחילה להחיל את הגירוש בכוח לטורקיה גם על שבטים שייכנעו. כך אכן קרה עם הבֵּיסְלָנִים, האָבְּדזָאח, החָאתִיקוָּאי וקבוצות נוספות.
שורה 34:
===ביצוע תוכנית הגירוש (1864-1859)===
[[קובץ:Мухаджиры.jpg|שמאל|ממוזער|350px|שיירת צ'רקסים עוזבים את מולדתם במהלך הגירוש]]
בשנת [[1859]] החלו הרוסים בכיבוש המעוזים הצ'רקסיים, ואף כי הושגה הפסקת אש עם חלק מהשבטים, נמשכה התקיפה. עד [[1860]] כבר נכנעו רבים מהשבטים הפריפריאליים וקיבלו רשות להישאר בשטחם. למרות זאת, נמשך הכיבוש הרוסי והעמיק לתוך צ'רקסיה. בעקבות הפרות הסכמי הכניעה הוקמה ב-25 ביוני [[1861]] ממשלה רשמית לכל הצ'רקסים שעסקה בניסיון לאחד את הצ'רקסים, ובשליחת בקשות עזרה לאומות העולם. בניגוד להבטחות הרבות מצד הבריטים, שום עזרה כזאת לא נשלחה. אך בזכות כינוס זה, מאמצם של האָבְּדזָאחים ופקידים צבאיים חתרנים בתוך הצבא הרוסי, נפגשה ב-28 בספטמבר
לאחר שנת לחימה אינטנסיבית שבמהלכה דחקו הרוסים את השבטים שעוד התנגדו עמוק יותר לתוך ההרים ודרום-מזרחה לעבר החוף, כמעט ולא נותר כוח צבאי צ'רקסי. לאחר שחיסלו את שטחי הנַתְח'וָּאי בחוף המערבי, ובשנת [[1863]] גם את שטחי הבּזָ'דוּע' בצפון, נשאר לרוסים רק שטח הליבה הפנימי של שלושת השבטים הגדולים: שארית שטחי האָבְּדזָאח, השָאפְּסִע' והוֻּבִּח.
בחורף 1863 ניהלו השָאפְּסִע', הוֻּבִּח והג'יגטים (שבט אבחזי) קרבות נגד הכוח הרוסי ההולך וסוגר עליהם. לבסוף, במאי [[1864]], משהתקרבו הרוסים לעמק קבאדה, שם אמורים היו להיפגש כל הכוחות הרוסים, נתקל הצבא הרוסי בהתנגדות עזה אחרונה של הוֻּבִּח והג'יגטים במה שנודע בתור הקרב האחרון במלחמה. המתנגדים הצליחו להחזיק מעמד ארבעה ימים ולהסב אבידות כבדות לרוסים, אך לבסוף הובסו ונטבחו בידי הצבא הגדול ביותר שהרוסים הרכיבו מול הקווקז מאז ומעולם. שמו של מקום הקרב שונה מאוחר יותר לקרסניה פוליאנה,
ב-2 ביוני (21 במאי לפי לוח השנה הרוסי הישן)
=="ההכנעה הסופית" של הצ'רקסים==
שורה 48:
בחורף [[1863]], כשכבר כמעט לא הייתה התנגדות צ'רקסית של ממש, נהפך מסע ההרג לשיטתי אף יותר: יחידה צבאית הייתה עולה במעלה ערוץ ומחפשת כפרים. הצ'רקסים היו בורחים ומתחבאים ביער. הצבא היה שורף את כל המבנים והמזון שהצליח למצוא, אוסף את כל הבקר ויורד בחזרה לתחתית הערוץ. שם היו החיילים מחכים שבוע או שבועיים ואז עולים שוב, גבוה יותר בערוץ, והורסים ושורפים כל מחסה מאולתר או משאבים אחרים שהצ'רקסים הספיקו להקים, וחוזרים לערוץ. התהליך חזר על עצמו מספר פעמים עד שיבדוקימוב השתכנע שכל תושבי הכפר ברחו או מתו, ואז עבר הצבא ליעד הבא.
בשיטתיות דומה תיעד יבדוקימוב בדקדקנות את מהלכי המלחמה בדוחותיו הצבאיים. הוא דיווח על סדרי הגודל של הכוח שלו, המיקומים, התאריכים, מספרי הנפגעים המדויקים בכוחותיו ועוד. אל מול שיטתיות זו בולט בכל דוחותיו היעדר כל מידע על קורבנות הצד השני. לא מצוינים כמויות האנשים או מצבם של אלה שעמדו מהצד השני של המתרס שחלקם היו ילדים, נשים או זקנים. לפעמים צורף מידע
למי ששרד את הלחימה עצמה והצליח לברוח או להתחמק מאש הרוסים, לא נודע בהכרח גורל טוב יותר. ללא מזון, ללא מחסה, עם ציוד מועט, אם בכלל, לעתים תוך כדי כמה מהחורפים הקשים ביותר שידע מערב הקווקז, בהרים קשים ובוגדניים, גוועו לא מעט מהפליטים הצ'רקסים ברעב ומתו בהמוניהם מאבעבועות וטיפוס. לעולם לא נדע כמה נשים, זקנים וטף איבדו כך את חייהם בהרים.
שורה 55:
הגירוש בספינות החל בינואר 1864, בתקופה הגרועה ביותר בשנה ב[[הים השחור|ים השחור]]. לכל אורך שלב הגירוש דרך הים הועמסו הספינות הרבה מעבר לקיבולתן, בין היתר משום שהן קיבלו תשלום פֶּר ראש. תנאי הים לא נלקחו בחשבון, והפליטים שבקרבם כבר היו מגפות מהחוף הביאו את אלה אִתם לספינות. בתנאי הצפיפות והרעב נמחקו צוותים שלמים, וספינות רבות טבעו. הערכות מסוימות גורסות שחצי או יותר מהנוסעים שעלו על הספנות לא הגיעו לחוף השני בחיים.{{הערה|שם=ריצמונד}}
===תוצאות המבצע===
בסוף המבצע נשארו רק צ'רקסים בודדים מדרום לקובאן. ההיעדר השיטתי, ולכן המכוון ככל הנראה, של תיעוד ההרוגים במסע הטיהור הצבאי, שלא לדבר על אלו שנהרגו בשיירות או על החוף, יוצר קושי גדול להעריך את כמויות ההרוגים הצ'רקסים במבצע הגירוש וההרג הרוסי. העובדה שגם מספר הצ'רקסים במערב הקווקז לפני המלחמה שנוי במחלוקת, ושההערכות נעות בין חצי מיליון לשני מיליון, תורמת לערפול זה.
גם אחרי שהגיעו שבטי הצ'רקסים לחוף הטורקי לא נגמר סבלם: הטורקים לא השקיעו מספיק משאבים בשיקום הפליטים שהגיעו מרוסיה. מוכי מחלות, רעבים, חלקם למודי התעללויות מצוותי האוניות, מתו רבים מהצ'רקסים בשטח הטורקי. לראיה: דו"ח אחד של השגריר הרוסי ב[[טרבזון]] מציין 19,000 מתים מתוך גל של 240,000.{{הערה|שם=שנפילד|1= Stephen D. SHENFIELD, The Circassians – A Forgotten Genocide?, CircassianWorld.com
שורה 65:
[[קובץ:Expulsion map of the Circassians in 19th century.PNG|שמאל|ממוזער|250px|נתיבי ההגליה של שארית הפליטה הצ'רקסית]]
לאחר שקיבלה [[האימפריה העות'מאנית]] את הפליטים הצ'רקסים, היא שלחה אותם לאזורי ספר ששליטתה בהם הייתה חלשה. העות'מאנים הסתמכו על הצ'רקסים גם בתור לוחמים מעולים וגם בתור מוסלמים. הטורקים קיוו לחזק את שליטת האימפריה העות'מאנית באוכלוסייה המקומית בעזרת הצ'רקסים. זאת ועוד, האימפריה שלחה אותם לאזורים לא מיושבים בתקווה שיצליחו לפתחם וכך להגביר את תפוקתם הכלכלית.
רבים מהצ'רקסים שקלטה טורקיה יושבו בבלקן. בעקבות סכסוך אתני בין האוכלוסייה הנוצרית באזור ובין המוסלמים, שעיקרם הצ'רקסים, הציבו מעצמות אירופה אולטימטום לאימפריה העות'מאנית שעד אליו חייב היה להיפסק הסכסוך. לאחר שסירב הסולטאן, פלשה רוסיה ל[[רומליה]] – השטחים ב[[בלקן]] שהיו בשליטה עות'מאנית – וביצעה בה טיהור אתני אלים ומהיר. רוסים, בולגרים וקוזקים הרסו כפרים ועינו, אנסו וטבחו במוסלמים, בארמנים וביהודים חסרי ההגנה שניסו להימלט לשטחים העות'מאניים הבטוחים. הפליטים ששרדו נשלחו להתיישב בחלקים אחרים של טורקיה ובמזרח התיכון.
הצ'רקסים שיושבו ברחבי האימפריה ידעו עשרות שנים קשות של הסתגלות שבמהלכן חוו לא פעם סכסוכים מזוינים עם ה[[בדואים]] ועם ה[[דרוזים]] המקומיים, ותוך כדי כך ניסו שוב ושוב לחזור למולדתם – לצ'רקסיה. לבסוף הצליחו קהילות הצ'רקסים בתפוצות להקים יישובים משגשגים.
==הכחשת האסון הצ'רקסי==
עוד במהלך ההגלייה התחילו הרוסים להסתיר ולהכחיש את השמדת הצ'רקסים. נעשה שימוש במושגים ב"לשון נקיה" כדי להסתיר את הפשעים. נפוץ השימוש במושגים כמו "טיהור", "הכנעה סופית" ו"הפחתת האוכלוסייה המזיקה". הממשל הרוסי לא דיווח לעם הרוסי על חיסול הכפרים, ההגליה ומעשי הטבח, והחדשות מהקווקז החילו רק סיפורים על ההצלחות בהתיישבות הקוזאקית המתפתחת.
העם הצ'רקסי הוא עם גאה, הדבק במסורת בת אלפי שנים של עמידה בכבוד ולחימה על עצמאות. האתוס המכונן את העם הוא אתוס הלוחמה וההגנה. שנים רבות בחרו הצ'רקסים לזכור את שאירע כמלחמה עקובה מדם בה עמדו בגבורה ולא כרצח עם. מכיוון שלצ'רקסים הייתה תרבות אורלית (מילולית) ולא כתובה, נדירים תיעודים של פשעי המלחמה שלא נכתבו על ידי הצד הרוסי. המסמכים הרוסיים על מלחמת רוסיה-צ'רקסיה הוחזקו בארכיונים בטביליסי שהיו סגורים לציבור. במסגרת עימות פוליטי בין רוסיה לגיאורגיה בראשית [[המאה ה-21]], החליטה גיאורגיה לפתוח את הארכיונים, וכך התאפשרה הגישה למסמכים ולתעודות המתעדים את הפשעים הנוראיים. פתיחת הארכיונים וההתחלה של המחקר בנושא הובילה את הצ'רקסים לדרוש שהאסון יוכר כ[[רצח עם]]. בחלוף השנים, עם התעוררות התנועה הלאומית הצ'רקסית בעולם, לומדים הצ'רקסים לזכור את עברם מחדש, ולהכיר בסבל שעברו אבותיהם. המאבק להכרה התחדש רק במאה ה-21 והוא בראשית דרכו. הצ'רקסים נאבקים במאה וחמישים שנות הסתרה והכחשה. בשנת [[2011]] הכירה
ההכחשה ממשיכה גם היום, 150 שנה אחרי האסון. בשנת [[2006]] הגישו הצ'רקסים בקשה רשמית מ[[רוסיה]] להכיר ברצח העם. בקשה זו זכתה להתעלמות מוחלטת מהקרמלין. בשנת [[2007]] הוחלט שרוסיה תארח את אולימפיאדת החורף של [[2014]] ב[[סוצ'י]], שהייתה הבירה של צ'רקסיה המערבית. מאז התגברו השניים: המודעות של הצ'רקסים לרצח העם, והמאמצים להסתיר ולהכחיש את הפשעים מצד רוסיה.
== יום הזיכרון הצ'רקסי ==
{{ערך מורחב|יום הזיכרון הצ'רקסי}}
== ראו גם ==
שורה 88:
* [http://www.circassiangenocide.com/ אתר העוסק בגלות הצ'רקסים]
* [http://www.circassianworld.com/circassiangenocide.html מאמר העוסק בגלות הצ'רקסים]
==הערות שוליים==
|