ויקיפדיה

ריב ההיכל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
ייבאתי את השימוש המופרז של סמט במונח 'השכלה', תוקן
שורה 6:
בשלהי המאה ה-18, עם תחילת עידן ה[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפציה]], החלו לעלות בקרב חוגי ה[[משכילים]] בגרמניה תהיות בנוגע לעתידה של הדת היהודית. רובם, בהשראת מנהיגיהם [[משה מנדלסון]] ו[[נפתלי הרץ וייזל]], סברו כי אין סתירה בין תכניה לערכי [[עידן הנאורות]], אם כי הטיפו לזניחת מנהגים מיושנים ואמונות תפלות. אך היו גם רדיקלים יותר: [[דוד פרידלנדר]] ותומכיו בברלין, כמו [[אהרן האלה-וולפסון]], סברו כי השתלבות מלאה בחברה הנוצרית מחייבת את טיהור היהדות מכל היסודות המדיניים והשבטיים שלה. פרידלנדר עצמו נטה ל[[דאיזם]] טהור והיה מעוניין פחות בתיקון הדת ויותר בניתוק מלא ממנה, אך ניסה לקדם שינוי כזה כבר במאמר ב-1799.
 
ב-1806, שנים אחדות לאחר שהשכלת ברלין דעכה, החל לצאת ב[[קאסל]] כתב-העת המשכיליה[[פרוגרס]]יבי 'שולמית' (Sulamith) בעריכת [[דוד בן משה פרנקל|דוד פרנקל]]. עוד בשנה הראשונה התפרסם מאמר בו ניתן פירוש לאמונה ב[[משיח]] שהתאים לימי האמנציפציה: הכותב האלמוני קבע כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" משמעו כי שוויון הזכויות שניתן ליהודים הוא בגדר הגשמת החזון. טורים ברוח דומה הוסיפו לצאת בשנים הבאות. ב-1808 הפך 'שולמית' לבטאונה למעשה של [[הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה]], שקמה זה לא מכבר. ראשי הקונסיסטוריה, [[ישראל יעקבסון]] והרב [[מנחם מנדל שטיינהארט]], היו מודרניסטים מובהקים אך הצורך להתחשב בדעת הקהל הכתיב להם קו זהיר. יעקבסון לא היה הוגה דתי והיה מעוניין בעיקר בהתאמת בית-הכנסת לטעם האסתטי של העידן החדש, על ידי קיצור תפילות והוספת קטעים בגרמנית כמו גם ליווי מוזיקלי ואווירה רשמית יותר. הוא הקים מוסד ראשון כזהממין זה בעיר זסן, ב-17 ביולי 1810.

אחת הסיבות להתנגדות הדתיים השמרנים ליוזמות הקונסיסטוריה הייתה חששם מכך שמאחוריהן עומד קו דומה לזה שהובע במאמרים ב'שולמית'. עם זאת, חוקרים שסקרו את השינויים שנערכו בווסטפליה לא מצאו בהם עקביות אידאולוגית. פרידלנדר והאלה-וולפסון מונו שניהם ליועצים בקונסיסטוריה אך השפעתם הייתה מועטה, והם ביקרו את תיקוניה כבלתי-שיטתיים ונעדרי תוכן של ממש. ב-1812 פרסם פרידלנדר בעילום שם קונטרס בו קרא לביטול כל אזכור למשיח. כעבור שנה ענה לו המשכיל אברהם מוהר מ[[ברסלאו]], בחוברתפעיל אחר להשתלבות היהודים בחברה, במנשר תחת השם 'ירובעל',. בהמוהר דחה את תביעתו, בין היתר בנימוק כי הצעד יעורר התנגדות עזה. הוא הציע במקום זאת להדגיש את ההיבטים הכלל-אנושיים של אמונה זו תוך טשטוש היסודות הפרטיקולריים. פרופ' ברוך מבורך הצביע על כך שמוהר הגה את מה שיהפוך לאחד מעיקריה של התנועה הרפורמית המניצה: שימור המשיחיות אך ניתוקה מ[[בית המקדש השלישי|הציפייה לבניין המקדש]] ו[[קיבוץ גלויות]] והפיכתה ל{{ציטוטון|תקווה '''יהודית''' לישועה '''אוניברסלית''' של המין האנושי.}}{{הערה|שם=מבורך|ברוך מבורך, "[http://www.jstor.org/stable/23553236 האמונה במשיח בפולמוסי הריפורמה הראשונים (בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט)]", [[ציון (כתב עת)|ציון]], כרך לד, חוברת ג/ד, תשכ"ט.}}
 
==="נוגה הצדק"===
ב-1815 נסגרה הקונסיסטוריה ויעקבסון עבר לברלין, שם חבר לשניים מראשי הקהל המקומיים, יעקב הרץ בֶּר וראובן שמואל גומפרץ. הם התאחדו בשאיפה להקים בית-תפילה דוגמת זסן, עם סדרים מחודשים: תפילה מקוצרת שתכלול קטעים בגרמנית וליווי במוזיקה. גם אברהם מוהר תמך בהם. אחד מבאי חוגם היה ד"ר ישראל (אדוארד) קליי, חניכו של וולפסון.{{הערה|שם=מבורך}} בשבועות תקע"ה (14 ביוני 1815) נפתח מניין פרטי ראשון בביתו של יעקבסון, שהיה צר מלהכיל את המוני הבאים, ותוך זמן קצר ארגן בֶּר אחד נוסף במשכנו.{{הערה|שם=סמט1|סמט, עמ' 236-238.}} הם התקינו עוגב – כלי שנוי במחלוקת בגלל זיהויו העמוק עם הנהוג בכנסיות – צירפו מקהלה וערכו את התפילות ב[[הברה ספרדית]],. זו שנחשבהנחשבה אסתטית יותר בתקופה בה העריצוהעריצה המשכיליםשכבת העלית המתגרמנת של יהודי פרוסיה את מורשת [[תור הזהב בספרד]] וזיהוכמודל אתלחיקוי ההגייה(עיסוק בפילוסופיה ובדקדוק, לימודי חול והשתלבות בחברה היו הפרוגרמה של ההשכלה), וההגייה האשכנזית זוהתה עם ה[[יידיש]] של [[יהודי פולין]], שהוקעו כפרימיטיבים.{{הערה|שם=שורש|[[יצחק שורש]], '''The Myth of Sephardic Supremacy''', Leo Baeck Institute Yearbook (1989) 34: 1. עמ' 55-57.}} גם הפעם, לא הייתה מגמה אידאולוגית של ממש בסידור התפילה המתוקן, אך הנוכחים מיעטו להתאבל על בית המקדש.{{הערה|שם=מבורך}}

ההתארגנות הייתה הצלחה גדולה; [[יום טוב ליפמן צונץ]] הצעיר שביקר בבית בר התרגש לראות כי "אנשים שלא ביקרו בבית-כנסת עשרים שנה בילו בו את כל יום הכיפורים, ורוב הצעירים צמו."{{הערה|שם=מאיר}} נרשמה התנגדות מ[[אב בית דין|ראב"ד]] ברלין, ר' מאיר בן שמחה וייל, ור' [[עקיבא איגר]] פרסם מחאה: הוא התנגד לתפילה בלשון שאינה עברית (אם כי לא לאף אחד מהשינויים האחרים) והביע פקפוק בטוהר כוונותיהם של המייסדים, אותם ראה כשואפים להידמות לגויים ותו לאו. וייל ניצל חוק שהתיר תפילה רק בבית-הכנסת הרשמי ופנה לשלטונות.{{הערה|שם=סמט1}} אלה סגרו את שני המניינים מיד, ב-9 בדצמבר 1815.{{הערה|.Steven M. Lowenstein, '''The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis 1770-1830''', Oxford University Press, 1994 עמ' 138.}} בֶּר פנה לכמה רבנים באיטליה ולכאלו שנודעו כליברלים במרכז אירופה, כדי שיעניקו לו גיבוי הלכתי. הוא החליט לוותר על יוזמה עצמאית, ותחת זאת לשנות את הנהוג בבית-הכנסת הראשי.{{הערה|שם=סמט1}}
 
השאיפה לחקות את [[יהדות איטליה]], שהייתה מעורה היטב בתרבות סביבתה, נכחה בקרב החוגים הפרוגרסיביים בגרמניה עוד קודם. היאלצד נבעה מההערצהההערכה הכללית לרוח של ל[[יהדות ספרד]], שנתפשההיא כדגםזכתה חיקויליוקרה (עיסוק בפילוסופיה, בדקדוק ובלימודי חול והשתלבות בחברה היו הפרוגרמה של ההשכלה) וגברה ב-1782,עת כשיצאויצאו כמה מרבני ארץ זו להגנת [[נפתלי הרץ וייזל]] עתב-1782, הותקףכשהותקף על ידי עמיתיהםהרבנים השמרנים בקיסרות הרומית הקדושה. האווירה הרצינית ששררה בבתי-הכנסת שם, רמתם האסתטית והמסורת המוזיקלית הארוכה שלהם עוד מימי [[שלמה מן האדומים]] עשו אותם למקור טוב להתבסס עליו עבור בֶּר ויעקבסון. התשובות מאיטליה כללו הסכמות לכך שניתן לנגן בתפילה וכי בערים רבות ישנן מספר קהילות הנוהגות באופן שונה זו מזו, מה שאפשר היה לפרש כהצדקה להקמת מניינים נפרדים מבלי לעבור על 'לא תתגודדו'.{{הערה|שם=דובין|"Lois C. Dubin, '''The Rise and Fall of the Italian Jewish Model in Germany: From Haskalah to Reform''', בתוך: '''Jewish History and Jewish Memory''', UPNE, 1998. עמ' 271-290.}} ב-1817 נסגר ביה"כ בברלין לרגל שיפוצים, ובֶּר פתח מחדש את המניין בביתו מתוך כוונה להפוך אותו ליחיד בעיר.{{הערה|שם=סמט1}}
 
בינתיים יצא קליי לעיר [[המבורג]], שם הקים ב-1817 בית-ספר מודרני לילדי היהודים. הוא נשא עמו את הרעיונות לתפילה מודרנית מברלין. בעיר הנמל הגדולה לא כיהן רב מאז התפטרותו של [[רפאל הכהן כ"ץ]] ב-1799, והנהגת הקהל הייתה בידי אב בית-הדין הישיש ר' ברוך בן מאיר עוזרש. רבים מהצעירים והאמידים יותר, בעיקר נשים שאך מעטות מהן ידעו די עברית כדי להבין את התפילה בבית-הכנסת הישן, קיבלו בחפץ את טיעוניו של קליי כי יש לכונן בית-תפילה חדש ברוח דומה לזו של וסטפליה וברלין. ב-17 בדצמבר 1817 קמה אגודה שנועדה לפעול לשם כך. לקליי הצטרפו שניים ממשכילימבני העיר שנודעו כבקיאים במקורות, יצחק פרנקל ומאיר ישראל ברסלאו, כמו גם הדרשן שלמה זלמן הלוי (גוטהולד) סלומון, שהיה פעיל עוד ב'שולמית'.{{הערה|שם=מאיר}}
 
ב-1818 גבר המתח בברלין סביב נסיונותיו של בֶּר. בפברואר או במרץ שיגר וייל מכתבים ל[[מהר"ם בנט]] ב[[ניקלשבורג]] ולדיין רבי [[בצלאל רנשבורג]] ב[[פראג]], בבקשה לפנות לרבני איטליה כדי שיחזרו בהם. הוא כתב גם לרבי [[עקיבא איגר]] בפוזן בנידון, וזה יצר קשר עם חתנו, [[החת"ם סופר]]. כפי שציין משה סמט, הנימה של ההתכתבות בין שני האחרונים מעידה כי "ההתרגשות עדיין לא הייתה רבה, והתעניינותם הייתה תאורטית בעיקרה."{{הערה|שם=סמט3}} אליעזר ליברמן, לשעבר דיין בהונגריה שהשתקע בבירה והיה מקורב לבֶּר, פרסם להגנתו את קובץ התשובות 'נגה הצדק' בקיץ אותה שנה. זה כלל שניים מהמענים האיטלקיים, משם-טוב סאמון איש [[ליבורנו]] ויעקב חי רקנטי מו[[ורונה]]. אלה התירו שימוש בעוגב, בתנאי שלא יופעל על ידי יהודי בשבת, בטענה שאין מדובר בחוקות הגויים; כמו יתר המשיבים הסתמכו על דברי ה[[מהרי"ק]] לגבי כך שאיסור זה חל רק על מה שאין לו טעם חיובי. הם המליצו לעשות זאת ב[[שינוי (הלכה)|שינוי]] בכל מקרה.{{הערה|שם=דובין}} כמו כן היו שם מכתבים מהרבנים ההונגרים משה קוניץ ו[[אהרן חורין]]. הראשון התיר בקצרה [[הגייה ספרדית]] וכלי שיר. חורין – שהיהשבניגוד ידועלרבים בהזדהותומבני הגלויהדורו שנשאו במשרת רבנות, הפגין בגלוי את הזדהותו עם המשכיליםההשכלה והמגמות המתחדשות; ב-1803 הביע רעיונות פילוסופיים שהושפעו בבירור ממנדלסון בספרו "עמק שווה", גונה כאפיקורוס על ידי בנט ונאלץ לגנוז את חיבורו – כתב תשובה מקיפה לגבי שימוש בשפת המקום בתפילה, מוזיקה (כולל עוגב), הקמת מניינים נפרדים בהקשר ל'לא תתגודדו' וביטול התפילה בלחש.{{הערה|סמט, עמ' 243-245.}} ליברמן השמיט את התאריכים מהתשובות האיטלקיות,{{הערה|שם=דובין}} והוסיף פרק נרחב משלו. שם, תוך עירוב תפישות משכיליות עם דברי פילוסופים מימי הביניים כמו [[יהודה אריה ממודנה]], תקף את השמרנים והאשים אותם בנוקשות, רדיפת כבוד והתעלמות מהאדישות לדת הפושה בקרב הצעירים: {{ציטוטון|אשר על הפרת המנהגים מצוות אנשים מלומדה תשמיעו עד השמים קולכם, ועלי הפרת דעת מצוות אלוקינו תקפצו פיכם.}} בין היתר, הצדיק את ההמעטה בחשיבות השיבה לציון בטיעון כי גם תפילה יתרה על כך היא בגדר של [[דחיקת הקץ]]. החיבור, עם המאמר המתריס של ליברמן, היה אתגר משמעותי לסמכות הממסד הרבני: תוך התבססות על מקורות, הוא תקף אותם והעלה טענות מהותיות על הנוהג הדתי, מהות התפילה ואופי ההנהגה.{{הערה|שם=מבורך}}{{הערה|סמט, עמ' 250-252.}} כשהתפרסם עורר מהומה, בעיקר בגלל התשובה המקיפה של חורין שהתקבלה על רבים בברלין. בראש השנה תקע"ט (1-2 אוקטובר 1818) התחוללו תגרות בבית-הכנסת המרכזי בין שני הצדדים.{{הערה|שם=סמט3|משה סמט, '''החדש אסור מן התורה – פרקים בתולדות האורתודוקסיה''', הוצאת מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל, 2005. עמ' 256.}} עקב התנגדות הקהילה והשלטונות הפרוסיים, שחששו שכל שינוי שיהפוך את היהדות למושכת יותר יפחית את תנועת המתנצרים, הוצרו צעדיהם של בֶּר ויעקבסון והמניין נסגר סופית ב-1823. בברלין הייתה השפעת השו"ת מועטה; הסערה הגדולה סביבו הייתה עתידה להתחולל בהמבורג.{{הערה|שם=מאיר}}
 
==="דברי הברית"===
שורה 23 ⟵ 27:
המחברים והחוגים שתמכו בהם, כמו ליברמן וחורין, אחזו בהשקפה דומה במידה רבה לזו של המשכילים המוקדמים; הם "האמינו באמיתות מוחלטות ונצחיות", חתרו לבסס את מעשיהם על תקדימים וסברו כי הם מכוונים לדעתם האמיתית של כותבי המקורות. הם חסרו תפישה של התפתחות היסטורית של הדת, שתאפיין את מייסדי [[היהדות הרפורמית]] כעבור עשרים שנה. אך הסידור הביע באופן עקבי את העקרון המוקדם ביותר של זו, משיחיות אוניברסלית.{{הערה|שם=מבורך}} הוא היה, לפי [[מיכאל מאיר]], ה"ליטורגיה הרפורמית הראשונה." התגובה שעורר הייתה בהתאם: הרבנים לא ראו את ההיכל החדש כעוד מעשה מינות, אלא ככפירה בעיקר. יוצריו לא ניסו רק להפחית את הדגש על התפישה המשיחית המסורתית כדי ליישב אותה עם נאמנות למולדת, אמצעי שהאורתודוקסים עצמם עמדו לנקוט בו במהלך המחלוקת וגם לאחריה, אלא זנחו אותה: {{ציטוטון|אף כי שימרו את זכר ציון... עבורם, התפילה בבית-הכנסת בהמבורג הייתה תחליף '''קבוע''' לעבודת הקרבנות.}}{{הערה|שם=מאיר}}
 
הבד"ץ התנגד להיכל מכל וכל, ו[[ז' טובי העיר]] היו מפולגים. שני הצדדים פנו לסנאט העירוני, אך הוא מיאן להתערב בשאלה. "אור נוגה" ו"נוגה הצדק" שהתפרסמו זמן קצר קודם לכן, אמנם נתחברו עבור ברלין – כך, לדוגמה, התיר חורין בתשובתו לשאת את רוב התפילה בכל לשון, למעט שמונה עשרה וחלקים אחרים בהם דרש לשמר את העברית {{ציטוטון|ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו}} – אבל יכלו לשמש להגנת רוב ההנהגות החדשות בהמבורג. כך אכן תפשה אותם דעת הקהל, למרות שמבחינת מתנגדיו היה הסידור רדיקלי הרבה יותר מכל שינוי שנערך על ידי בר ויעקבסון.{{הערה| Jakob Josef Petuchowski, '''Prayerbook Reform in Europe: the Liturgy of European Liberal and Reform Judaism''', World Union for Progressive Judaism, 1968. עמ' 86.}} בית הדין נדרש לסתור את הכתוב בהם, ופנה לסיוע מבחוץ. בחורף 1818 הריצו שלושת חבריו אגרות לרחבי אירופה, ופנו ישירות גם לאיטליה.{{הערה|שם=דובין}} ב-4 בדצמבר 1818 כתב עוזרש לחת"ם סופר בבקשה לתמוך בו נגד סיעת ההיכל {{ציטוטון|אשר חידשו ובדו מלבם נוסחא חדשה... נראה בעליל זדון לבם שאין חפצים בביאת הגואל לעלות לציון. על סידור כזאת ראוי לקרוע קרע שאינו מתאחה.}} אב"ד פרשבורג הצטרף למערכה אף הוא. כמו כן, כבר בינואר 1819 השיבו קהילות איטליה לפניות מהמבורג בגינוי חריף למחדשים. כותבי ההיתרים מ-1816, כולל אלה שלא נתפרסמו ב"נוגה הצדק", משכו אותם בנימוק שמכתביהם ניתנו כתשובות בעלמא ואילו המסתמכים עליהם מרדו כנגד רבני מקומותיהם. {{ציטוטון|הם לא היו מוכנים}}, העיר דובין, {{ציטוטון|לאפשר לתקדימים שלהם להוות סימוכין לסטייה מהמקובל במקום אחר... מה שבלבל את המודרניסטים בגרמניה היה חוסר יכולתם להבין כי האיטלקים דיברו בשם מסורת והקשר אחרים; הם לא תמכו בשינוי מנהגים.}} היו עוד גורמים שהמריצו את בעלי ההלכה משני צדי [[האלפים]]. ליברמן סבב ברחבי הקיסרות האוסטרית בסוף 1818 והפיץ את דעותיו, והועלה רעיון לבנות בית-כנסת דומה לזה של המבורג בבירה [[וינה]] ולמנות את אהרן חורין לעמוד בראשו. בחודשים שלאחר מכן החלה להתגבש יוזמה מצד [[הרץ הומברג]], [[פרץ בר]] ומשכילים רדיקליים אחרים באימפריה, שעתרו אל החצר ה[[הבסבורג]]ית בהצעה לחוקק חוק לפיו על היהודים לאמר את תפילותיהם בשפת המדינה בלבד. כל זה הגביר את תחושת הדחיפות וחיזק את הצורך להפגין עמדה נוקשה ובלתי-מתפשרת גם מצד האיטלקים המתונים, שחלקו עתה את תחושת האיום של עמיתיהם מצפון. רבי [[אברהם אליעזר הלוי]] מ[[טריאסט]] ערך מסע בחצי האי במרץ ובאפריל, מעירו ועד [[רגוזה]], ואסף מכתבים נגד ההיכל. פסק בית דינו שנשלח להמבורג היה חריף יותר מהכרעת הבד"ץ המקומי. בעוד שזה האחרון אסר על נגינה בתפילה רק בשבת ויום טוב, מנע זאת הלוי באופן גורף.{{הערה|שם=דובין}}
[[קובץ:Tempel in der Ersten Brunnenstrasse.jpg|ממוזער|שמאל|250px|[[ההיכל בהמבורג]] במבנהו הראשון שנחנך ב-1818, ברחוב ברונר.]]
כנגד אותו רקע, התכתבו ביניהם רבני מרכז אירופה. צעד מעשי שהחת"ס נקט בו מיד הייתה בקשה לרב [[משה מינץ]] לדרוש מחורין לחזור בו.{{הערה|סמט, עמ' 291.}} הלה נכנע ללחץ ושיגר מכתב חרטה: הוא הצדיק את היתריו אך כתב כי הוא מושך אותם, שכן לא ידע על השמטת התפילות לגאולה וחשש כי הוא מעניק לכך לגיטימציה. סופר הסיר את ההצטדקות, צעד שחורין מחה עליו לאחר כמה חודשים, ודאג לפרסם את האגרת בהבלטה.{{הערה|[[משה פלאי]], '''[http://www.jstor.org/stable/23503082 מילחמתו הרעיונית וההלכית של הרב אהרון חורין בעד ריפורמה דתית ביהדות]''', Hebrew Union College Annual Vol. 39, (1968). עמ' סו (ד').}} התגובה האורתודוקסית להיכל הוכתבה על ידי שני קווי מדיניות: על אף שהסוגיה המשיחית היוותה שיקול מכריע בחומרה שייחסו לו, נושא זה היה רגיש ועשוי היה להתפרש כסותר את הנאמנות למלכות המקומית. כל דברי הגינוי בהיבט זה כללו גם הסתייגויות נרחבות בדבר כך שהאמונה בבניית המקדש בעתיד אינה סותרת כלל את הציות והכבוד לממלכות בהן יושבים היהודים עתה, ורבים הקפידו לציין כי "קהל בית חדש" והחוגים מתוכם צמח היו בעלי נטיות ליברליות, האשמה חמורה ב[[קונגרס וינה|עידן הרסטורציה]]. כמו כן, המבורג לא הייתה הנושא היחיד שעמד לפתחם, והיה צורך לטפל במגמת ערעור הסמכות ככלל.{{הערה|שם=מבורך}} הגישה השלטת שהובלה על ידי החת"ס הייתה סירוב עקרוני לדון בפרטים, כל שכן על מהות האמונות, ועמידה על שימור הקיים בשלמותו תוך האשמת המחדשים ברצון לסטות מהדת.{{הערה|סמט, עמ' 283-290. גם מבורך מציין עקרון זה.}} פסקי הדין שיצאו נגד ההיכל לא כוונו נגד חריגות מסוימות שנערכו בו, אלא נועדו לשלול ממנו ומכל ניסיון אחר בכיוון זה לגיטימיות באמצעות ביצור הנוהג המקובל. החותמים הרבו להתבסס על טיעונים כמו "[[מנהג (יהדות)|מנהג]] ישראל - דין הוא" ודומים לו.{{הערה|יעקב כ"ץ, '''ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה''', הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 52.}} תשובה אחת שלא נכללה בקובץ השו"תים נגד בית-הכנסת הגיעה מהרב [[אפרים זלמן מרגליות]] מ[[ברודי]] שב[[גליציה]]. מרגליות, הרחק במזרח, לא היה מוטרד מאיום דומה לזה שהניע את עמיתיו. הוא עסק בנוהגי ההיכל באופן תאורטי מאוד, וסופר השאיר את מכתבו אצלו.{{הערה|סמט, עמ' 294.}} באגרותיו נגד עדת קליי דגל הרב מפרשבורג בכך שההבדלים בינו למתקנים הם השקפתיים, ולא נובעים מאיסור מסוים. דווקא כדי להדגיש זאת, ציין כי כמה ממעשיהם לא היו בעייתיים במיוחד: {{ציטוטון|אין רעש כל כך באמירת שירות ותשבחות בלשון אשכנז.}}{{הערה|סמט, עמ' 292.}} אחת השאלות שהטרידה את המתנגדים הייתה על בסיס מה לאסור את הניגון ב[[עוגב]]. החת"ס תכנן להשתית זאת על עצם החידוש בכך, אך לבסוף אימץ את טיעונו של בנט כי מדובר בחוקות הגויים, קביעה ששימשה מכאן והלאה בנושא זה.{{הערה|סמט, עמ' 293.}} הם ניצבו בפני עוד בעיה: כותבי "נוגה הצדק" התבססו על תקדים העוגב ב[[המוזיאון היהודי בפראג|בית-הכנסת מייזל בפראג]], ששימש בסוף [[המאה ה-17]]. כדי לסתור אותו, הצביעו המשיבים על כך שהכלי ההוא התקלקל אך המתפללים בחרו שלא לתקנו, וכי מייזל היה היחיד מבין שמונה בתי-הכנסת בעיר שהצטייד בו.{{הערה|David Harry Ellenson, '''After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity''', Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 121-130.}}
שורה 52 ⟵ 56:
* [http://www.europeana.eu/portal/record/09320/69BF341C04C5092EDF8F67CAB6FBE527E940AB5D.html Die deutsche Synagoge], סידור התפילה של אגודת ברלין, 1817
* [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/6399992 סדר העבודה לשבתות השנה ומועדי יי מקראי קדש כמנהג קהל בית חדש אשר בהמבורג], סידור התפילה מ-1819
*דוד קארו, "[http://books.google.co.il/books?id=Hy09AAAAcAAJ ברית אחים]" (חיבור משכילי להגנת ההיכל).
*אליעזר ריסר, [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/jd/content/titleinfo/1732549 איינע אבהאנדלונג איבער דן ישראליטישען קולטוס], המבורג, 1819.
*[[יהודה פרידלנדר]], "[http://www.jstor.org/stable/23595643 על 'חרב נוקמת נקם ברית' מאת מאיר ישראל ברסלאו]", [[תרביץ]], כרך נב חוברת א'.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ריב_ההיכל"