סאונה – הבדלי גרסאות

במרוצת השנים התפשטה הסאונה הפינית ברחבי אירופה, ו[[המאה ה-16|במאה ה-16]] היה מרחץ האדים, המזכיר בתכונותיו את הסאונה הפינית, בשימוש נפוץ בכל רחבי היבשת. עם תחילתה של תנועת [[רפורמציה|הרפורמציה]], הופסק השימוש במרחץ אדים באירופה ה[[קתוליות|קתולית]] כמעט לחלוטין, וזאת משום שמקור המנהג היה בארצות הפרוטסטנטיות, ולכן נתפס כמגונה. בתקופה זו נמשך השימוש במרחצי האדים רק בארצות [[סקנדינביה]] ובמערב רוסיה.

 

 

[[המאה ה-18|במאה ה-18]], החלה מתגבשת [[קואליציה]] של [[כלכלן|כלכלנים]] ו[[רופא|רופאים]] אשר יצאה למלחמת חורמה כנגד השימוש במרחץ אדים, פרטי או ציבורי. לדידם של הכלכלנים היה השימוש במרחץ זה בזבזני ביותר, ופוגע באחד ממשאבי הטבע היחידים של ארצות סקנדינביה - ה[[עץ (חומר גלם)|עץ]]. מרחץ האדים צרך כמויות עצומות של עצים, הן לצורך הבערת התנורים והן לבניית המבנה עצמו, אשר לרוב לא החזיק מעמד זמן רב ונדרש לתיקונים ושיפוצים לאחר פרקי זמן קצרים של שימוש.

טענות המתנגדים למרחץ האדים לא היו משוללות יסוד לחלוטין. עם העלייה במודעות להגיינה אישית בקרב תושבי אירופה עלתה צריכת העצים בסקנדינביה במאות אחוזים, והעמידה בסכנה ממשית את קיומו של משאב הטבע החשוב. גם טענתם של הרופאים הייתה מוצדקת, וזאת לנוכח תנאי התברואה הנמוכים במרבית מבתי המרחץ, כמו גם הקשר המתפתח בין בתי המרחץ הציבוריים לתעשיית [[זנות|הזנות]] שתרמה את חלקה בהפצת מחלות המין המדוברות.

 

 

גם ההתפתחות שחלה בייצור הבגדים התחתונים, ובראש ובראשונה המעבר ללבישת תחתונים עשויי כותנה, תרמה לזניחת השימוש במרחץ האדים. בד הכותנה, שהינו נוח לכביסה, שימש מעתה כסופג זוהמה אשר אותו היו רוחצים במקום לרחוץ את הגוף עצמו.

 

 

עד מהרה החלו מופיעים גם מחקרים מדעיים רשמיים השוללים את השימוש בסאונה. בשנת [[1751]] כתב מחבר בשם פר אדריאן גאאד כי הסאונה גורמת לאובדן הראייה טרם לאובדן השמיעה. בשנת [[1756]] ראה אור מאמר בשם "הצורך בשמירה ודאגה לילדים הינו חובתו של כל הורה נוצרי". במאמר בעל אופי דתי מובהק זה, נכתב בין היתר כי "בפינלנד ישנו מנהג משוגע, לפיו נוטלות אימהות את ילדיהן הקטנים אל הסאונה, אשר, בדומה לכל השגעונות, מביאה למותם המוקדם של אותם הילדים. נדמה כי אמהות אלו מבקשות למעשה את מות ילדיהן".

 

===הסאונה כחלק מהפולחן הדתי===

 

 

===הסאונה בתקופה הרומנטית===

 

עד מהרה תפסה הסאונה את מקומם של סממני התרבות האסורים, והחלה משמשת כגורם מאחד וכמקור גאווה ייחודי לעם הפיני. הסאונה הפכה למושא לשירים ואגדות עם, וכן לנושא אשר הופיע ביצירות אמנות רבות מאותה התקופה.