פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין תקציר עריכה
בסוף ינואר [[1941]] חזרה ל[[וורשה]] עם מידע על גורל היהודים בשטחי הכיבוש. באחד ממכתביה כתבה: "ישראל גווע לעיניי, ואני פוכרת ידיים ואיני יכולה לעזור לו. הניסית פעם להטיח ראש בכותל? יש לי רק תשוקה אחת, להודיע לעולם כי ישראל כה חולה..."{{הערה|'''גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו ורשה''', עמ' 115.}}. ב-7 באפריל [[1942]] כתבה את מכתבה האחרון, שהיה מיועד לאדם רנד, חבר התנועה. במכתב ביטאה את תחושת חוסר האונים מול ההרס והמוות להם הייתה עדה{{הערה|שלו, '''טוסיה''', עמ' 141.}}.
ה[[היסטוריון]] פרופסור [[ישראל גוטמן]], ניצול השואה, כתב עליה:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=לעתים קרובות מאוד היתההייתה מופיעה טוסיה. עלה בידה לשמור על חיוכה ועיניה הגדולות הישירו מבטן באמונה רבה. ימים מעטים היתההייתה מבלה בגטו, אך על הרוב היתההייתה רואה דברים שאנו לא שמנו לב להם. היו בה עדינות ועומק רוחני שנשכח לעתים קרובות כל כך אצל רבות מחברותינו. שבועות וחודשים של מסעות, העבודה המייגעת המורטת עצבים, המגע המתמיד עם זרים, הסכנה שליוותה אותה כצל - כל אלה לא שינו את טבעה. היתההייתה מתיישבת מוקפת אנשים ומספרת על תנועת המלחמה בפולש המתעוררת במדינה, על אנשים, על מאורעות, ורק לעיתיםלעתים רחוקות על עצמה{{הערה|ישראל גוטמן, בתוך: דרור לי וישראל רוזנצווייג (עורכים), '''ספר השומר הצעיר''' א, מרחביה: ספרית פועלים, 1959, עמ' 552.}}.}}
 
==לוחמת במרד גטו ורשה==