המחתרת הדנית – הבדלי גרסאות

במציאות הפוליטית שנתהוותה עוד מסוף המאה ה-19 באירופה, דגלו מרבית מדינות [[סקנדינביה]] במדיניות של [[מדינה נייטרלית|נייטרליות מדינית]]. זאת לאור התעצמותן של המעצמות הגדולות, וההבנה שאין בכוחן של מדינות קטנות כמדינות סקנדינביה ליצור כוח צבאי שיאפשר להן התמודדות מול איומי מעצמות גדולות כ[[ברית המועצות]] וגרמניה. מתוך תפיסה זו נותרה דנמארקדנמרק נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. ממשלות דנמארקדנמרק בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 דגלו במדיניות של צימצום תקציב הביטחון הלאומי והקטנת הצבא וכמות הנשק במדינה. בשנת 1937 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה הממשלה הדנית על הגדלת תקציב הביטחון. ראש ממשלת דנמארקדנמרק, סטאונינג, הבהיר כי אין בכוונת דנמארקדנמרק להקים כוח צבאי דאנידני משמעותי העשוי לאיים על מדינות אחרות, כי אם להקים כוח צבאי שיהיה באפשרותו להתגונן מפני מרידה או תקיפה של קבוצות נאציות שיקומו בשטחי המדינה עצמה, גם אם יקבלו סיוע גרמני. למדיניות נייטרלית זו הייתה תמיכה רחבה בעם הדאניהדני, שכללה גם את מרבית האופוזיציה. באותן שנים נעשה ניסיון מצד שר החוץ ה[[שוודיה|שוודי]] סנדלר לכונן ברית הגנה סקנדינאביתסקנדינבית, אולם לאור מיקומה הגאוגרפי של דנמארקדנמרק החוצצת בין הגוש הסקנדיביהסקנדינבי לבין גרמניה, הסתייגה הממשלה הדאניתהדנית מהסכם ברית ההגנה, עליה אמר ראש הממשלה סטאונינג "דאנמרקדנמרק לא תקבל על עצמה את תפקיד כלב השמירה של הגוש הסקנדינבי". בשנת 1939 הייתה דנמארקדנמרק היחידה מבין "גוש מדינות אוסלו" (המדינות הסקנדינביות ובנלוכס) שנעתרה להצעה גרמנית וחתמה על הסכם אי-התקפה ב-31 במאי, זאת למרות שגרמניה כבר הפרה הסכמים דומים עם אוסטריה וצ'כיה.

ב-8 באפריל 1940 גברו הידיעות על תנועת צבא גרמני בגבולות דנמארקדנמרק והוחלט בממשלה על גיוס כללי של הצבא הקטן. אולם התערבותו של הציר הגרמני מוּנך, שטען שמעשה כזה יתפסייתפס כפעולה בלתי ידידותית על ידי גרמניה, שאינה מתכוונת להפר את הסכם אי ההתקפה, ולכן בוטל הגיוס. שעות מספר לאחר מכן חזר הציר מונך אל לשכת שר החוץ והודיע לו כי "הצבא הגרמני נאלץ לתפוס את שטחה של דנמארקדנמרק כדי להגן עליה מפני סכנת פלישה בריטית", בלוויית [[אולטימטום]] המכריז כי כל התנגדות לצבא הגרמני תדוכא באגרסיביות. עם זאת הבטיחו הגרמנים כי לא יפגעו בעצמאותה הפנימית של דנמארקדנמרק ויאפשרו לא לנהל את ענייניה. באותה השעה הונחתו חיילים גרמניים מצוידים היטב על רציפי ערי הנמל הדאניותהדניות, ומפציצים גרמניים הפציצו את מטוסי חיל האוויר הדאניהדני המקורקעים. הממשלה בהתייעצות עם המלך נכנעה לאולטימטום הגרמני, ועוד באותו לילה נסתיים כיבוש דנמארקדנמרק.

אחרי הפלישה לדנמרק ב-9 באפריל [[1940]] ([[מבצע ווסרובורג]]) הרשויות הגרמניות אישרו ל[[ממשלה]] הדנית להישאר בשלטון. היה להם מספר סיבות לכך, אבל התוצאה הסופית הייתה שהגרמנים שאפו להשתמש בדנמרק כדוגמה "לארץ חסות". כיוון שהממשלה הדנית שנבחרה באופן [[דמוקרטיה|דמוקרטי]] נשארה בשלטון, המוטיבציה של [[אזרח]]י דנמרק להילחם בכיבוש הייתה קטנה באופן ניכר יחסית למדינות שונות כמו [[נורווגיה]], [[צרפת]] ו[[פולין]]. [[יהודים]] נשארו תחת חסותה והגנתה של הממשלה הדנית, ה[[פוליטיקה|פוליטקאיםפוליטיקאים]] הדנים, שגם נבחרו באופן דמוקרטי, נשארו בשלטון, ואפילו ה[[משטרה]] הדנית נשארה בידי הממשל. חיי היום יום בדנמרק נשארו כמעט כמו לפני הכיבוש, למרות שהגרמנים הכניסו מספר שינויים: [[צנזורה]] רשמית, איסור על מסחר עם מדינות [[בעלות הברית]], והצבתם של [[חייל]]ים גרמנים במדינה. הממשלה הדנית דחתה באופן רשמי התנגדות אלימה עקב חששה מתגובה קשה של הרשויות הגרמניות.

תנועת ההתנגדות הדאניתהדנית צמחה מהתארגנויות רבות ושונות, אך 4 מקורות בולטים היו לה{{הערה|שם=כיבוש}}:

א. תנועת חוגי הלימוד, שנודע גם בשם "החוג" (Ringen). מקים התנועה היה ה[[פילולוג]] הסוציאליסט פרוֹדה יעקבסן, והיא קיימה עוד לפני הכיבוש מגעים עם ארגוני מחתרת בגרמניה הנאצית. בשנת 1941 פתח יעקבסן בארגון חוגים של בעלי [[מקצועות חופשיים]], סטודנטים, ותאים של איגודים מקצועיים. התאים עסקו בפעילות [[קונספירציה|קונספירטיבית]], הפצת מידע ותעמולה, עזרה הדדית וסיוע למשפחות אסירים. תנועת חוגי הלימוד היוותה המשך למסורת חינוך המבוגרים הדאניתהדנית מימי [[ניקולאי גרונטוויג]], קריסטיאן קולד, ותנועת "[[בתי חינוך עממיים|בתי החינוך העממיים]]".

ג. חברי מפלגה קטנה, דתית-לאומית, בשם "ליכוד דאנידני" (Dansk Smaling), שהוקמה בשנות ה-30. לפני הכיבוש הנאצי הייתה למפלגיה זו נטייה לאומנית ואנטי-דמוקרטית מסוימת, אולם בתקופת הכיבוש התגברה בה הרוח הפטריוטית על שאר הנטיות.

ד. המפלגה הקומוניסטית הדאניתהדנית, בהנהגת הפרופיסורהפרופסור לרפואה מוֹגנס פוֹג, שהוצאה אל מוחץ לחוק בקיץ 1941 ונאלצה לרדת ולפעול במחתרת. אחרי פלישת [[ברית המועצות]] בשנת [[1941]], [[קומוניזם|קומוניסטים]] החלו לקחת חלק פעיל באלימות מול הנאצים.

בהמשך המלחמה התגברו מעשי האלימות וההתנגדות הדנית מול הכובש הנאצי. בסתיו 1942 נתגלע משבר דיפלומטי עם הגרמנים בעקבות תשובה לקונית שהשיב מלך דנמרק לאגרת ברכה ליום הולדתו שנשלחה על ידי היטלר. הגרמנים דרשו את סילוקו של ראש הממשלה בוּל, שר האוצר אנדרסן ושר הדתות פיבגר (ואליהם הצטרף לאות סולידריות שר הפנים קנוּד קריסטנסן). ראש הממשלה המחליף סירב אף הוא לצירוף נציגי המפלגה הנאצית לממשלה, והגרמנים מינו אף לו מחליף.{{הערה|שם=כיבוש}} על אף ההרעה ביחסי דנמרק-גרמניה, התירו הגרמנים קיומן של בחירות כלליות במרץ 1943, כדי לשמור על תדמית "מדינת החסות". הבחירות הפכו להפגנה כנגד הכיבוש ובעד הדמוקרטיה הדאניתהדנית. שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על 90% מבעלי זכות ההצבעה - השיעור הגבוהה ביותר בתולדות דנמרק. הגוש הפרו-פשיסטי נחלש אף יותר ממה שהיה בממשלה שקדמה לבחירות, ואילו הגוש הדמוקרטי הגדיל את כוחו.{{הערה|שם=כיבוש}}

בשנת 1943, קצב התגברות מעשי האלימות גדל משמעותית. בהשוואה לשנת 1942 בה ביצעה המחתרת כ-122 פעולות חבלה - בוצאו בחודשים יולי-אוגוסט 1943 בלבד 282 פעולות חבלה.{{הערה|שם=כיבוש}} עד לשלב שהרשויות הגרמניות היו בלתי מסופקות מהשלטון הדני ושליטתו במצב. ב-28 באוגוסט 1943 נמסר על ידי הרייך אולטימטום לממשלה, שנדרשה להכריז על מצב חירום שפירושו היה איסור על התאספויות ושביתות, הנהגת עוצר-לילה, צנזורה גבוהה על העיתונות בשיתוף עם השלטון הגרמני, הקמת בתי דין משמעתיים לשיפוט מהיר והטלת [[עונש מוות]] על מעשי חבלה, פגיעה בצבא הגרמני והחזקת נשק. דרישות אלו לא נתקבלו על דעת הממשלה, והוכרז ב-29 באוגוסט על משטר צבאי גרמני שכלל את כל סעיפי האולטימטום. הממשלה והפארלמטוהפרלמנט פוזרו (באופן רשמי הגישה הממשלה את התפטרותה למלך, אולם זה סירב לקבלה עד יום שחרורה של דנמרק), והתנפץ דימוי ה"ארץ חסות למופת" עליה ניסו הגרמנים לשמור. המשטר הצבאי איפשר לגרמנים להתמודד עם האוכלוסייה כמו שחפצו. השיטור היה קל יותר לנאצים, וכך יותר ויותר תושבים הצטרפו להתנגדות כיוון שכבר ראו שאין שלטון שיידאג להם. השלטון המקומי שהוסיף לפעול בהיקף מצומצם ובשיתוף פעולה עם מוסדות הכיבוש הוסיף לספק סיוע למשפחות האסורים.{{הערה|שם=כיבוש}}

בסיוע המחתרת הועברו והוצלו 6,500 מתוך האוכלוסייה הכוללת של 7,000 [[יהדות דנמרק|יהודי דנמרק]], ל[[שוודיה]] הנייטרלית. 500 היהודים שנתפסו על ידי הנאצים נשלחו למחנה ריכוז [[טרזינשטט]], אולם תודות ללחץ דאנידני, לא נשלחו משם למחנות השמדה.{{הערה|שם=כיבוש}}

מאוחר יותר, [[ישראל]] העניקה לחברי התנועה שאירגנושארגנו את ההצלה את התואר [[חסיד אומות העולם]]. לבקשתם האישית, המצילים מזוהים כיום רשמית כקבוצה כללית. (ראו: [[הצלת יהודי דנמרק]]).

בסוף יוני 1944 נתקיימה הפגנת המונים של הפרה של עוצר הלילה הגרמני. נתפתחונפתחו קרבות רחוב בין גרמנים לדאניםלדנים והוכרזה שביתה כללית. המאבק נמשך 5 ימים, ובמהלכו נהרגו 88 דאניםדנים ונפצעו כ-700. פיקדה על המאבק "מועצת החירות", אשר קבעה אולטימטום להפסקת האש - סילוקה של חטיבת שאלבורג וביטול העוצר הגרמני על דנמרק, וכן הימנעות מפעולת תגמול גרמנית. הצבא הגרמני נאלץ להיכנע לדרישות המועצה. בספטמבר 1944 החליטו הגרמנים על חיסול המשטרה הדנית, שסייעה ב-1943 במבצע הצלת היהודים. ב-19 בספטמבר השתלטו הגרמנים על תחנות המשטרה והובילו כ-2000 שוטרים דניים למחנות ריכוז. כ-700 שוטרים הצליחו להמלטלהימלט והצטרפו לכוחות המחתרת. כמחאה התפטרו המנהלים הכלליים של משרדי הממשלה.{{הערה|שם=כיבוש}}

הצלחה נוספת שהמחתרת רשמה היה הריסת רשת [[מסילת רכבת|מסילות הרכבת]] במדינה בימים שלאחר פלישת [[בעלות הברית]], וכך דחו את העברת החיילים הגרמנים מדנמרק לצרפת. ה[[פילדמרשל]] הבריטי [[ברנרד לו מונטגומרי]] ציין ש"אין שני" למתחרת הדנית. ב-4 במאי 1945 נכנעו הגרמנים בדנמארקבדנמרק בפני הצבא הבריטי המשחרר, אולם באותו היום עוד נהרגו כ-59 לוחמי מחתרת דניים בקרבות רחוב.{{הערה|שם=כיבוש}}

== התנגדות דאניתדנית מחוץ לגבולות דנמרק ==

השירות הדיפלומטי הדאניהדני ביצע מרידה בקו שיתוף הפעולה שנכפה על הממשלה על ידי הנאצים. בין מנהיגי תנועה זו בלט ציר דנמרק ב[[וושינגטון]], הנריק קאופמן, שהכריז ביום כיבושה של דנמרק כי הוא "ממשיך לייצג את המלך ואת ארצו, ויפעל לשחרורה". ב-9 באפריל 1941, בדיוק שנה לאחר כיבוש דנמרק, חתם הנריק על חוזה עם ממשלת [[ארצות הברית]], בו התחייבה ארצות הברית להגן על שטח [[גרינלנד]] אשר תחת מרות ממלכת דנמרק, עד לשחרורה של דנמרק. הסכם זה איפשר לארצות הברית הקמת בסיס צבאי באי שהיה בעל חשיבות אסטרטגית. מרבית הצירים הדאנייםהדניים הלכו בעקבותיו של קאופמן, ביניהם הציר בלונדון - הרוזן ראבנטלוב, והציר באיסלנד, אשר הכריזה על ביטול איחוד הכתר עם הכתר הדאניהדני, ועל כינונה כמדינה ריבונית.{{הערה|שם=כיבוש}}

הפעולה ההתנגדותית החשובה ביותר שנעשתה על ידי דאניםדנים מחוץ לגבולות דנמרק, היא הצטרפות הצי-המסחרי של דנמרק למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. 90% מציה המסחרי של דנמרק, שעמד לפני המלחמה על 200 ספינות בעלות קיבולת משותפת של למעלה ממליוןממיליון טון, הפליגו עם 5000 מלחים לנמלי בעלות הברית. במהלך המלחמה טובעו כ-60% מספינות אלו, ולמעלה מ-600 יורדי-ים דניים מצאו את מותם בשירות בעלות הברית.{{הערה|שם=כיבוש}}

באביב 1942 ברח כריסטמאס מלר, מנהיג המפלגה השמרנית הדנית לבריטניה, והקים שם את "המועצה הדאניתהדנית", שלא הייתה בעלת מעמד של ממשלה גולה, אולם מונתה על הפצת שידורים בשפה הדנית, וקיימה קשר עם המחתרת בדנמרק עצמה.{{הערה|שם=כיבוש}}