עראבה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עראבה לא נמצאת בבקעת בית נטופה |
תיקונים שונים ודרישה למקורות |
||
שורה 11:
|אתר אינטרנט=
}}
'''עראבה''' (ב[[ערבית]]: '''عرابة''') היא [[מועצה מקומית]] ב[[מחוז הצפון]] ב[[ישראל]], ב{{ה|גליל התחתון}} המערבי, ב[[בקעת סכנין]], כ-7 ק"מ מדרום-מזרח ל[[כרמיאל]], כק"מ אחד ממזרח ל[[סח'נין]] וכק"מ אחד ממערב ל[[דיר חנא]]. בשנת [[1965]] הוכרזה העיירה כמועצה מקומית. בשנת [[1976]] התרחשו ביישוב הפגנות [[יום האדמה]] הראשון.
==היסטוריה==
שורה 17:
שרידים ארכיאולוגיים שנמצאו בכפר מעידים על התיישבות בתקופה הכנענית{{מקור}}, לפני כ-3000 שנה. על פי ההערכות התקיימה מאז התיישבות רצופה בכפר. תושביו ה[[ערבים]] של הכפר משתמשים במושגים בעלי משמעות חקלאית אשר מקורם בשמות אלים כנעניים כמו אל-בעל, שפירושו חקלאות ללא השקיה, על שמו של אל הגשמים, בדרי, שפירושו חקלאות לפני עונתה, או לקשי, שפירושו חקלאות לאחר עונתה{{מקור}}.
עראבה שוכנת במקום בו שכן בעבר היישוב ה[[יהודי]] [[ערב (יישוב עתיק)|ערב]], ומשמרת את שמו. היישוב נזכרה על ידי [[יוסף בן מתתיהו]] בשם גבּרה (Gabara) כאחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בגליל בעת [[המרד הגדול]]{{הערה|[[תולדות מלחמת היהודים ברומאים]], 2010: עמ' 303}}. בכפר מצויים קברים המיוחסים מזה מאות בשנים ל[[תנאים]] רבי [[ראובן האיצטרובלי]]{{מקור}}{{הערה|1=נראה שזו מסורת מאוחרת ויש גם מסורות סותרות. חיפוש מהיר מעלה את [http://www.zadikim.org/index.asp?catID=70713#_ftn2]}} ורבי [[חנינא בן דוסא]], אשר ב[[תלמוד]] מצוין כי מוצאו מהכפר "ערב"{{הערה|[[תלמוד ירושלמי]], [[מסכת ברכות|ברכות]], לב, ד; [[מסכת תענית|תענית]], יט, ד.}}. בנוסף, [[אוסביוס]] ב[[אונומסטיקון]] (תחילת המאה ה-4 לספירה) מזכיר את היישוב כאחד הכפרים ה[[יהודים|יהודיים]] במחוז [[ציפורי (יישוב עתיק)|ציפורי]].
בחפירות שנערכו בכפר בשנת 1967 נתגלתה [[כנסייה]] ביזנטית מהמאה השישית, בשטח של כ-500 מ"ר, עם רצפת פסיפס חגיגית שהועברה ל[[מוזיאון רוקפלר]] בירושלים.
עראבה מוזכרת בקצרה על ידי הנוסע הערבי [[יאקות אל-חמאווי]] בספרו
בעידן העותמאני השתייך הכפר עראבה למחוזות שונים באימפריה, על פי השינויים האדמיניסטרטיביים התכופים בה: למחוז ציידא (צידון), צפד (צפת), עכא (עכו) וביירות. בסוף [[המאה ה-17]] לחמו תושביה המוסלמים של עראבה כנגד ה[[דרוזים]] בחרבת סלאמה (היא צלמון). את תושבי עראבה הנהיג זיידן, סבו של [[דאהר אל-עומר]]. מספר שנים לאחר מכן הגיע דאהר עצמו לעיירה, על פי האגדה, לחפש מקלט לאחר שהרג חייל טורקי, ושם יצא לעזרתו שייח' מקומי בשם מוחמד נאסר, ולאחר שדאהר סייע לנאסר ליישב סכסוך עם כפר שכן, החלה שרשרת אירועים שהסתיימה בייסוד ממלכתו של דאהר בגליל. אל-עומר נולד בכפר עראבה בשנת 1695, כבן למשפחה עשירה. הגרעין של צבאו, בהיותו מושל הגליל היה מבני עראבה ודיר חנא. דאהר אל-עומר לא הקים לעצמו בירה קבועה ובתקופת שלטונו הוא נע בעיקר בין טבריה לעכו ולעראבה. לפיכך הפכה עראבה בתקופתו למוקד של עוצמה פוליטית-חברתית ברמת המחוז העותמאני. בית המנהלה ובית המשפט של אל-עומר ניצב עד היום בעראבה.
שורה 37:
===מאבק על קרקעות===
{{מחפש מקורות|פסקה=כן}}
החל מקום מדינת ישראל ועד שנת 1966 נשלט עראבה, כמו היישובים האחרים בישראל, באמצעות ממשל צבאי.
כבר מראשית שנות החמישים ניתן להבחין בניצני מחאה עממית, שהמוקד שלה היה מאבק על הקרקע. הפלאחים נאבקו נגד תוכניות הממשל לטענתם להפקיע את אדמותיהם; מאבק שהתנהל בבתי המשפט, מעל דפי העיתונות ובשטחים המועמדים להפקעה עצמם. בשנת 1951 סיכלו פלאחים מעראבה תוכנית ממשלתית להפקעת שטח חקלאי נרחב הידוע בשם רומאנה{{מקור|האם מדובר על היישוב [[רומאנה]]?}}, כאשר המשיכו לעבד אותו, למרות האיסור וסגירת השטח, וגרמו לממשלה לסגת מכוונתה. זו אחת הדוגמאות הראשונות לצמיחתו של מאבק מתמשך בשלטון הישראלי. בשנת 1956 הרס הממשל הצבאי את ביתו של אחד מתושבי עראבה, בית שהיה אחד הראשונים שנבנו בכפר אחרי 1948. הנימוק להריסה היה שהבית נבנה ללא היתר בניה כחוק. תוך ימים ספורים התארגנו תושבי הכפר ובנו את הבית מחדש. בשנת 1963 התארגנו חקלאים מעראבה לפעולת מחאה על התנכלויות המשטרה כלפיהם בזמן שהם מובילים פועלים ובני משפחה לעיבוד האדמות. המפגינים נסעו מעראבה למשרד החקלאות בנצרת על גבי טרקטורים ומחו על התנהגות המשטרה, שבה ראו ניסיון לגזול מהם את הזכות לעבד את אדמותיהם. הממשל הצבאי היו ער לפוטנציאל ההתנגדות בעראבה, ובחר להקים בכפר תחנת משטרה שתפקידה להדק את השליטה בעראבה ובשני הכפרים הסמוכים, סכנין ממערב ודיר-חנא ממזרח.
מהמאבק להגנת הבעלות על הקרקע נגזרה גם שאלת השליטה במקורות המים. חלק מהתושבים טענו כי יש להשאיר את השליטה באספקת המים בידי תושבי הכפר באמצעות אגודה עותמאנית עצמאית (צורת התארגנות הנקראת כיום "עמותה"), ללא קשר עם חברת מקורות הממשלתית, בעוד שחלק אחר טענו כי יש להתקשר עם חברת [[מקורות]], אשר תספק את המים ואילו תפקידה של האגודה יהיה חיבור הבתים לרשת המים. המגמה השנייה, בעידודו של הממשל הצבאי, היא שגברה, וכך הוקמה [[אגודת אל-נדא]], שבה נציגי החמולות בכפר ובראשה [[אימאם הכפר]], [[קאיד נגאר]]. האגודה היא שיזמה את פרויקט תשתית אספקת המים לבתי המגורים בעראבה.
המאבק מול השלטון על האדמה נשא בעראבה, כמו ביישובים ערביים אחרים, משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר הגנה על אמצעי הייצור של הפלאחים. יש הטוענים כי בתרבות הערבית מוקנה לאדמה (בערבית: אל ארד) ערך רב השווה בחשיבותו וביוקרתו לערך "כבוד המשפחה" (בערבית: ערד). בעראבה התמקד המאבק סביב שטח של כ-19,000 אלף דונאמים אדמה מעובדת המכונה שטח אל-מל, שבבעלות תושבים משלושת הכפרים דיר-חנא, עראבה וסכנין. אזור זה כונה "[[שטח ]]9". עוד בשנותיה הראשונות של המדינה הוכרזו אדמות אלה כשטח צבאי סגור, הדרוש לצה"ל כשטחי אש לצורכי אימונים, והצבא אסר על בעלי הקרקעות את הכניסה אליו, אם לתקופות מסוימות ואם באופן קבוע. כניסת התושבים לשטח זה נחשבה לעבירה על החוק ואף נפתחו תיקים פליליים כנגד מפירי הצווים ולא פעם הוגשו נגדם כתבי אישום בבתי המשפט. ראשי המועצות פנו לממשלות פעמים רבות בבקשה לבטל את צווי איסור הכניסה, אך בקשותיהם נדחו.
עד 1976, נהרגו בשטח אל-מל, בין מאש הצבא ובין מהתפוצצות תחמושת צבאית שנותרה בשדות, תשעה מתושבי עראבה: חסן נאעמנה (1933-1946), עבדאללה סח (1933-1947), אחמד נעאמנה (1887-1951), חמדאן אל-בדוי (1936-1955), ח'אלד יאסין (1950-1961), מואפק יאסין (1955-1961), סלאח אל-בדוי (1947-1967), מחמד בדארנה (1940-1955) ומאמון נעאמנה (1963-1975).
שורה 51 ⟵ 52:
אירועי [[יום האדמה]] בשנת [[1976]] החלו בהפגנות בעראבה, וב[[סכנין]] ו[[דיר חנא]] הסמוכות. אחד מששת הרוגי יום האדמה היה ח'יר יאסין, תושב עראבה. במקורו תוכנן יום ה-30 במרס 1976 להיות יום של שביתה כללית של הציבור הערבי בישראל, תחת הכותרת "יום האדמה", כמחאה על גל חדש של הפקעת אדמות בגליל אותו תיכננה הממשלה. היוזמה לשביתה יצאה מוועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות, שמתוקף תפקידם היו מייצגי הציבור הערבי במובן הרחב ביותר. אף שהשביתה תוכננה בגלוי במשך שבועות, הממשלה התייחסה אליה כאל ניסיון מרד והחליטה להפעיל נגד המחאה האזרחית את הצבא ומשמר הגבול. בעראבה נועדה להתקיים העצרת המרכזית של אירועי יום האדמה, אך ערב השביתה המתוכננת, ב-29 במרס, הוקף הכפר בכוחות צבא, וחיילים שנכנסו לכפר פתחו באש והרגו את הקורבן הראשון של יום האדמה, ח'יר יאסין. הריגתו גרמה לתושבי הכפר לצאת מבתיהם בהפגנת זעם, שהובילה לעימות קשה עם החיילים. במהרה יצאו מבתיהם גם תושבי הכפרים הסמוכים סח'נין ודיר-חנא למחות על המתרחש בעראבה. למחרת התפשטו ההפגנות והעימותים לרוב היישובים העירוניים והכפריים של הערבים בישראל. בעימותים הקשים בין המפגינים לבין כוחות הצבא שנמשכו למחרת נהרגו עוד שלושה מתושבי סח'נין ונפצעו עשרות מתושבי שלושת הכפרים. הרוג חמישי נפל באותו היום ב[[כפר כנא]] ועוד הרוג בהפגנת סולידריות במחנה הפליטים נור-שמס שבגדה המערבית.
מאז, רוב העצרות המרכזיות של [[יום האדמה|ימי האדמה]] עד כה נערכו בעראבה, לצד עצרות אזוריות ביישובים אחרים{{מקור|זה לא עבר לסכנין?}}.
[[אירועי אוקטובר 2000]] כללו התפרעויות והפגנות בעראבה ובסביבתה ושניים מתושבי הכפר נהרגו מאש המשטרה, אסיל חסן עאסלה ועלאא ח'אלד נסאר, במהלך התפרעויות בצומת [[לוטם (קיבוץ)|לוטם]] ב-[[2 באוקטובר]] [[2000]]. משפחתו של עאסלה טוענת כי הוא לא השתתף במהומות{{מקור}}. על שמם של עאסלה ונסאר קרויים רחובות בעראבה.
==מבנה פיזי וחברתי==
{{מחפש מקורות|פסקה=כן}}
החוקרים הצביעו על מספר מאפיינים גאוגרפיים המשותפים לכלל הכפרים הערביים בגליל ובגדה המערבית. המאפיין הבולט הוא הקרבה למקורות המים - מסיבות מובנות ביישוב חקלאי בארץ שאינה משופעת במים. בנוסף, נבנו הכפרים סביב מקור מים שביכולתו לספק את צורכי השתייה המינימליים של התושבים בזמנים של חוסר ביטחון. מאפיין שני הוא מיקום גבוה, בדרך כלל על צלע הר – גם לכך יש מספר סיבות: היתרון של הגנה מפני שודדים, היתרון הכלכלי שבבניית מבני המגורים על קרקע סלעית מבלי להקטין את השטחים המתאימים לעיבוד חקלאי, והיתרונות הבריאותיים של אקלים נוח ומתון לעומת האקלים שבעמקים. שני מאפיינים אלה ניתן למצוא גם בכפר עראבה. הוא נמצא סמוך לשני מעיינות (עין אל–בלד ועין נאטף), בנוסף למאגר מים מלאכותי שחפרו התושבים בשולי הכפר להשקיית עדרים ולשימושים חקלאיים נוספים. במאגר, שנקרא בשם אל-בירקה (בערבית: הבריכה), טיפלו תושבי הכפר בצורה קולקטיבית במשך מספר דורות, עד שבשנות התשעים הוחלט לבנות במקומו בית ספר. מבחינה טופוגרפית נבנה הכפר ב[[בקעת סכנין]] סמוך לרכס הררי מעל [[בקעת בית נטופה]], שאת אדמותיה עיבדו תושבי הכפר עד 1948.
המבנה הפיזי של הכפר עראבה גם הוא לא היה שונה בעבר ממבנה הכפר הערבי הקלאסי בארץ. על פי עראף (1996 א) ואחרים{{מקור|מהו המאמר?}}, הכפר הערבי צמח סביב גרעין של בתים רצופים וצפופים, עם שבילים צרים ביניהם. צפיפות הבניה העניקה ביטחון מינימלי לתושבים על רקע חוסר יכולתו של השלטון המרכזי, במשך תקופות היסטוריות ארוכות, לספק ביטחון כזה. במאה ה-20 נוספה בניה מזורזת חדשה מסביב לגרעין הוותיק, הן בשל הגידול הטבעי והן בשל הצטרפות עקורים מיישובים אחרים, עד שמראה הכפר הזכיר את אופי הבינוי בשכונות העוני ("סלאמס") במדינות העולם השלישי.
במבנהו הפנימי מתחלק הכפר הערבי הקלאסי לגושים על פי חמולות, כאשר כל גוש מהווה מקום מגורים לבני חמולה אחת. במלים אחרות, כל חמולה התגוררה בשכונה נפרדת שהייתה לרוב סגורה בפני בני חמולות אחרות והיוותה יחידה גאוגרפית מובחנת. בני החמולה, לדברי חוקרים, חונכו לשמר את הקולקטיב החברתי החמולתי, שימור שהתבטא בין השאר בנישואי קרובים ובמגורי הבנים בסביבת ההורים.
שורה 64 ⟵ 66:
לכל חמולה מקום מפגש משלה שבו נערכים אירועים חברתיים שונים. מקומות מפגש אלה, שזכו לשמות שונים - זאוויה ( ZAWYI), מדאפה (MADAFA) או מנאזיל ( MNAZEEL) - היוו מוסד חברתי ופוליטי, דהיינו מוקדי עוצמה. בהם התקבלו אורחים מחמולות אחרות או נציגי השלטון המרכזי. הזאוויה של חמולת כנאענה מוקמה בכניסה ליחידה הגאוגרפית של החמולה בעראבה ועודנה קיימת עד היום. החמולה ייחסה לזאוויה חשיבות וכבוד וקבעה אותה כתחנה אחרונה בטקס האחרון בכל חתונה מסורתית, טקס הנקרא אל-זפה. אל-זפה חותמת שורה של טקסים שנמשכים על פני שבוע ולעתים יותר. החתן חיכה בזאוויה עם חלק מאורחיו עד שראשי החמולה ונכבדי השכונה יביאו את הכלה מבית הוריה לביתו. אלא שבשלהי שנות השמונים נחלש מעמדה החברתי של הזאוויה: כבן הכפר אני יכול להעיד כי טקסי החתונות של חמולת כנאענה בשנים אלה כבר לא הסתיימו בזאוויה אלא המשיכו עד לביתו של החתן. הזאוויות המפורסמות בעראבה היו של המוח'תאר סאלח אחמד כנאענה, של פאוזי סלים יאסין ושל יוסף אסמאעיל עאסלה שנערכו בשנות החמישים והשישים. בכפר הסמוך סח'נין (כיום עיר), התפרסמו הזאוויות של אבו יונס, מוסטפא גנאים ואחרים.
בתוך המבנה החברתי המורכב של הכפר הערבי נשמר מעמד מיוחד למוסד המוח'תאר, שנוצר על ידי השלטון המרכזי בתקופה העותמאני. השלטון המרכזי היה ממנה לתפקיד זה את אחד מראשי החמולות – או כמה מראשי החמולות בכל כפר – כסוכן מבצע של החלטות השלטון המרכזי, וכפועל יוצא מכך גם כנציג תושבי הכפר בפני השלטון. כאן המקום להסבר היסטורי קצר: מוקדי העניין של הממשל העותמאני היו גביית מסים וענייני צבא וביטחון. אולם המסים נתפסו על ידי הפלאחים כמטרד וכאיום על משאבי המשפחה, ולא כתשלום תמורת שירותים כלשהם מצד הממשל (שלרוב לא טרח להעניק אותם). גביית המסים הייתה מוקד לסכסוכים רבים, פנים וחוץ כפריים. כדי להתגבר על העוינות מצד הפלאח, החליט השלטון המרכזי להטיל את גביית המסים על ראשי חמולות בעלי עוצמה חברתית. וכך, בשנת 1864, נחקק [[חוק הווילאייטים]], שבמסגרתו הוקם מוסד
בעראבה מונו שלושה מוח'תארים שפעלו בו-זמנית, שעיקר העניין שלהם היה לבצר את מעמדם שלהם, והתחרו זה בזה על שליטה בחיי הכפר. התוצר הכלכלי הדל שהפיקו הפלאחים מאדמתם לא מנע מהמוח'תארים לסחוט מסים בשיעורים גבוהים בהרבה מהשיעור הרשמי, ולשמור את ההפרש ברשותם. לדוגמה, מס אל-עושור (בעברית: [[מעשר]]), המס הבסיסי על תוצר חקלאי, שעל פי שמו היה עליו להיות בשיעור של 10%, הגיע בפועל ל-30%. על רקע זה צמחו אי שקט וסכסוכים פנימיים, אולם כל עוד זרמו המסים כסדרם לקופת המדינה לא התערב השלטון המרכזי בחיי הכפר ובפעולותיהם של המוח'תארים. בתנאים אלה הפסידו פלאחים רבים את הבעלות על אדמתם, בשל חוסר יכולתם לשלם את המסים שהוטלו עליהם. תופעה נוספת שנלוותה לכך הייתה פלאחים שהעדיפו לרשום את אדמותיהם על שמם של שיח'ים ובעלי עוצמה, בתקווה ששמם לא יופיע בתעודות רשמיות וכך יוכלו לחמוק מן המפגש הקשה עם השלטון המרכזי ודרישותיו, כמו למשל חובת הגיוס לצבא הטורקי.
בתקופת שלטון המנדט הבריטי איבדו המוח'תארים חלק מסמכויותיהם לטובת האדמיניסטרציה של השלטון המרכזי, אולם מעמדם הבסיסי, כבאי כוח השלטון בכפר וכשליטי החיים החברתיים בכפר נותר בעינו. הבריטים עודדו את התחרות והסכסוכים בין שלושת המוח'תארים של עראבה במסגרת מדיניות "הפרד ומשול" שהנהיגו בכל הכפרים בארץ. לא זו בלבד אלא שגם עודדו סכסוכים בין הכפרים השונים, למשל בין עראבה לבין סח'נין
מוסד המוח'תאר נעלם מספר החוקים עם הקמתה של ישראל, אולם באופן מעשי נמשך משטר המוח'תרים גם בשנות החמישים והששים. הוא שימש את צורכי הממשל הצבאי ומפלגות השלטון, כפי שפורט לעיל. כמוח'תארים של עראבה בשנותיה הראשונות של המדינה שימשו פאוזי סלים יאסין, מחמד עלי כנאענה ומוסטפא אבראהים עאסלה.
שורה 78 ⟵ 80:
רשימת תשעת חברי המועצה הראשונה, הממונה, מראה בבירור כי השלטון המרכזי הקפיד לשמור על ייצוג החמולות הגדולות בעראבה. נקודה חשובה נוספת למחקר זה היא כי המועצה הממונה דאגה להקמת בית ספר ראשון שכלל 15 חדרי כיתה. בית הספר נבנה בתוך שטח חמולת יאסין, החמולה של ראש המועצה, אף שהמועצה הכינה תוכניות להקמת בתי ספר נוספים.
===חמולות===
הכפר עראבה כולל כיום 40 [[חמולה|חמולות]] אשר ניתן לחלקן לחמש קטגוריות מרכזיות: החמולות הגדולות, החמולות הבינוניות, החמולות הקטנות, העקורים (שבניהן הגיעו בעיקר במלחמת 1948) והנוצרים.
להלן רשימת שש החמולות הגדולות:
▲(2) עאסלה: החמולה השנייה בגודלה בכפר. עלפי נתוני עמותת "עראבה אל-מוסתקבאל" משנת 1992 מנתה אז כ-16.5% מהתושבים הבוגרים בכפר, אך כיום היא כמעט שווה בגודלה לחמולת יאסין–נסאר. העאסלה מורכבת ממספר חמולות משנה, שבמרכזן צאצאיו של סב קדמון שהיגר לעראבה מעבר הירדן. אבותיו של סב זה מקורם בכפר עסירה שימלייה שליד שכם, ולכן בניו כונו בעראבה בשם אל-עיאסרה. בחלוף הזמן השתבש השם לאל-עאסלה, והשם בגרסתו החדשה דבק בכל תושבי הגוש הדרומי של הכפר. סיפור זה מאשש את אבחנתו של החוקר אלחאג' (1987), לפיה אין לראות בחמולה בהכרח קבוצה שבין יחידיה קיימת קרבת שארות ביולוגית, ותיתכן חמולה המבוססת בחלקה על שארות פיקטיבית. משורות חמולה זו בא ראש המועצה הנוכחי, עלי עאסלה, שגבר על קודמו מחמולת יאסין–נסאר, אחרי ניסיונות שנמשכו שנים לזכות בראשות המועצה המקומית.
▲(3) כנאענה: החמולה השלישית בגודלה. בשנת 1992 היוותה 10.8% מבעלי זכות הצבעה בכפר. על פי המסורת החמולתית, מתייחסת לסב קדמון שהגיע לעראבה מהר כנען שליד צפת. אולם המרואיין עאטף כנאענה (יליד 1944) שולל מסורת זו וטוען כי החמולה התגבשה ממספר משפחות קטנות חסרות יחוס ידוע. במאה ה-19 נחשבה קטנה וחלשה, וכאשר חולקו האדמות בבקעת נטופה בין תושבי הכפר, בשנת 1864, בני כנאענה קיבלו חלק קטן בלבד. מאז שנות החמשים היוותה חמולה זו מקור בולט של המפלגה הקומוניסטית לגיוס עוצמה פוליטית בכפר.
▲(4) בדארנה: החמולה הרביעית בגודלה, עם 9.8%. הסב הקדמון היגר מעבר הירדן. בניה ממשיכים לקיים קשרים חברתיים עם הענף המשפחתי המקביל בירדן.
▲(5) נעאמנה: החמישית בגודלה, עם 9% מתושבי הכפר. גם היא מתייחסת לסב שהגיע מעבר הירדן.
▲(6) אל-ח'וטבא: כ-5.5% מתושבי הכפר. סבם הגיע לפני כ-300 שנה מהכפר סג'מא (SAJMA) שבצפון עבר הירדן. הסב מת ונקבר בעראבה והותיר שלושה בנים: טאהא, מוסטפא ועודה. מבנים אלה וצאצאיהם צמחה החמולה, שבניה מקיימים גם קשרים חברתיים עם הכפר הירדני.
החמולות הגדולות מונות יותר מ-70% מתושבי הכפר ובניהן הם גם הבעלים של כ-70% משטח הכפר. לצידן יש חמש חמולות בינוניות: שלש, קראקרה, סעדי, דראוושה וסח. החמולות הבינוניות מונות כ-16.5% מתושבי הכפר. על אלה יש להוסיף 12 חמולות קטנות, המהוות כ-7.5%. העקורים, שמקורם בכפרים אחרים בגליל, מהווים 3.1% - מיעוטם הגיעו לעראבה לפני שנת 1948, כמו חמולת גזאווי, ורובם הגיעו במהלך מלחמת 1948, ובהם החמולות מיעארי, נמארנה, רבאח, עבאהרה, מוגרבי, זבידאת ועזירי.
הנוצרים מנו בשנת 1992 כ-1.3% מתושבי עראבה ומתרכזים בשכונה המזרחית של הכפר. בסוף התקופה העותמאנית הם מנו כ-10% מאוכלוסיית הכפר, אולם שיעורם הלך ופחת בגלל הגירת חלק מהמשפחות הנוצריות לחיפה, בהן משפחת מתא, חדאד ונגאר. כיום יש בכפר ארבע חמולות נוצריות: ח'ורי, עואד, שמשום וחנא. הן משתייכות לכנסייה
===מאפייני המודרניזציה מאז שנות החמשים===
שורה 119 ⟵ 117:
==כלכלה==
{{מחפש מקורות|פסקה=כן}}
[[קובץ:liberty arrabe.jpg|ממוזער|שמאל|250px|ההעתק של פסל החירות בעראבה]]
עראבה היא כיום מועצה מקומית, והעיסוק בחקלאות פינה מקומו למסחר ולשירותים, בשל העיור, והגידול במספר התושבים. נעשים ניסיונות לקדם את ה[[תיירות]] למקום. בכפר פועלים [[בית בד|בתי בד]] מסורתיים, המייצרים [[שמן זית]] ממטעי הזיתים המקיפים את הכפר. בכניסה המזרחית אל הכפר הוקמה מסעדה גדולה בשם "כאן זמאן" כשם מסעדה זהה ומפורסמת ב[[עמאן]]. בכניסה הצפונית אל הכפר נמצא [[העתקים של פסל החירות|העתק]] מוקטן של [[פסל החירות]]. כן פועלת במקום מזה מספר שנים מסעדה בשם "אוהל השלום", הממוקמת באוהל גדול ומגישה מאכלים מסורתיים בהסבה. סמלה של המועצה הוא [[בצל הגינה|בצל]], [[אבטיח]] ו[[מלון (פרי)|מלון]] המסמלים את הגידולים המסורתיים של חקלאי עראבה.
| |||