הארמייה ה-12 (ורמאכט) – הבדלי גרסאות

הארמייה ה-12 הוקמה ב-[[13 באוקטובר]] [[1939]], בפיקודו של [[וילהלם ליסט]]. היא נכללה בתוך [[קבוצת ארמיות A]], ובמהלך [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה]] ב-[[1941]], הייתה אחת מיחידות המפתח ביישומה של תוכנית "[[אבחת מגל]]" (Sichelschnitt). לאחר מכן היא הועברה ל[[רומניה]] כהכנה ל{{ה|מערכה בבלקנים}}. ב[[פברואר]] 1941, במסגרת הסכם חשאי בין [[היטלר]] ל[[בוריס השלישי, מלך בולגריה]], התאפשר לכוחותיו של ליסט לתפוס עמדות ב[[בולגריה]], כהכנה להתקפה ב[[יוון]]. בלילה של [[28 בפברואר]], הארמייה ה-12 חצתה את ה[[דנובה]] מרומניה ותפסה עמדות אסטרטגיות בבולגריה.

 

 

בעודם תוקפים את הכוחות היווניים ואת חיל המשלוח הבריטי במקדוניה ובתראקיה, [[כיתור|כיתרו]] הגרמנים את עיקר הכוח היווני, 14 דיוויזיות, שהחזיק בקו החזית ב[[אלבניה]] אל מול [[הצבא המלכותי האיטלקי]]. ניסיונו של כוח זה לסגת דרומה ולחבור לחיל המשלוח הבריטי בהתאם לתוכנית המוקדמת, כשל, והכוחות היווניים ב[[אפירוס]] נותקו מערפם וכותרו עקב ההתקדמות המהירה של [[הדיוויזיה ה-1 של האס אס]]. ב-[[18 באפריל]] נכבש המעבר האסטרטגי במצובון, ולמחרת נפלה העיר [[יואנינה]]. חיל המשלוח הבריטי נותר לבד במערכה.

 

אל מול 500 הטנקים שעמדו לרשות הארמייה ה-12, יכלו הבריטים להעמיד רק 100 טנקים, רובם מיושנים. ב-[[18 באפריל]] הורה [[צ'רצ'יל]] לחיל המשלוח הבריטי לסגת ולהתפנות מיוון בדרך הים. הנסיגה הייתה מהירה ורבת ייסורים. הבריטים ניסו לבלום את הגרמנים במעבר [[תרמופילאי]] ולנהל שם קרב מגננה, אך נאלצו להמשיך בנסיגה תוך זמן קצר. בסך הכול הצליחו הבריטים לחלץ כ-50,000 לוחמים, אך כ-9,000 לוחמים נותרו מאחור בנמלי [[קלמטה]] ונפלו ב[[שבי]]. הפינוי נערך בתנאים קשים, עקב השליטה המוחלטת של הגרמנים באוויר, שכללה גם הצנחת [[צנחן|צנחנים]] בעורף הכוחות הנסוגים, וכיבוש הגשר אסטרטגי על [[תעלת קורינתוס]]. ב-[[20 באפריל]] נכנעו היוונים סופית. הארמייה ה-12 פורקה ב-[[31 בדצמבר]] [[1942]], ועל בסיסה הוקמה [[קבוצת ארמיות E]].

===הקמה שנייה===

הארמייה ה-12 הוקמה מחדש ב-[[10 באפריל]] [[1945]], והוצבה ליד [[נהר]] ה[[אלבה (נהר)|אלבה]], דרומית מערבית ל[[ברלין]]. כמפקד הארמייה מונה [[ולטר ונק]]. תפקידו העיקרי של ונק היה למנוע מכוחות [[בעלות הברית]] לחצות את האלבה אולם [[אייזנהאואר]] קיבל כבר החלטה לעצור את כוחותיו על האלבה ולתת לרוסים להשלים את המלחמה. ב-[[16 באפריל]] 1945 פתחו הרוסים לאורך 160 ק"מ בחזית האודר במתקפתם האחרונה. מצפון תקף [[רוקוסובסקי]] בראש "החזית הבלורוסית השנייה, במרכז תקף [[גאורגי ז'וקוב]] בראש "החזית הבלארוסית הראשונה" ומדרום תקף [[איבן קונייב|קונייב]] בראש "החזית האוקראינית הראשונה". תוך ימים ספורים הם הגיעו לפאתי ברלין.