הבדלים בין גרסאות בדף "היסטוריה של איראן"

אין תקציר עריכה
מ (Removing Link GA template (handled by wikidata))
איראן הייתה בעבר אימפריה עצומה. היא נכבשה פעמים רבות ושטחה השתנה במשך השנים. ה[[ערבים]], ה[[טורקיה|טורקים]] ה[[סלג'וקים]], ה[[מונגוליה|מונגולים]] ואחרים פלשו לאיראן, אך היא תמיד הצליחה לשמר את הזהות ה[[לאום|לאומית]] המיוחדת שלה ולכן התפתחה כישות [[פוליטיקה|פוליטית]] ו[[תרבות|תרבותית]]ית נפרדת.
 
== השמות 'פרס' ו'איראן' ==
בהשפעת המסורה שתחילתה ב[[יוון]] ו[[רומא]] ובהשפעת ה[[תנ"ך]], המדינה ה[[איראן|איראנית]] הייתה ידועה במערב כ"[[ממלכת פרס|פרס]]", כשם משותף הן לאומה האיראנית או ל[[האימפריה הפרסית|אימפריה העתיקה שלה]]. שימושים דומים קיימים גם בערבית (بلاد فارس). האיראנים עצמם תמיד קראו לארצם איראן או "אריאנאם". משמעות השם איראן היא "ארץ הארים", או "ארץ האצילים" בפרסית, ומשקף זיהוי עצמי של אתניות הודו-ארית.
 
ב-[[21 במרץ]] [[1935]], [[רזה שאה פהלווי]] ביקש רשמית מ[[הקהילה הבינלאומית]] לקרוא לארץ בשמה המקורי, איראן, שפירושה "ארץ ה[[ארים]]". המהלך תואר כביטוי אותנטי של זהות איראנית, אך היה קשור למגמות דיפלומטיות פרו-נאציות בטהרן, שעשו שימוש באריות הבלתי מעורערת של האיראנים, והדגישו אותה על ידי שינוי שמה של המדינה{{הערה|1=ראה http://www.iranchamber.com/geography/articles/persia_became_iran.php}}. ההקשר הדיפלומטי לא היה ידוע בזמן השינוי. השינוי התקבל באופן גורף, כולל אצל בעלות הברית ובישוב היהודי בארץ ישראל{{הערה|1='ימח שם "פרס"', '''דבר''', ה 13 בינואר 1935; במשך זמן המשיכו לעשות שימוש בשם "פרס" בכותרות הידיעות, תוך שבגופן משתמשים ב"איראן" , או "איראן (פרס)"(למשל, "קו אויר פרס - סוריה ולבנון", '''דבר''', 4 בפברואר 1935). }}.
 
==היסטוריה עתיקה==
[[קובץ:Rython boz.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כוס זהובה, דמוית חיה, מתקופת [[הממלכה האחמנית]]. נמצאה בעיר אחמתא וכיום שמורה במוזיאון הלאומי של איראן.]]
הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר באיראן הם מה[[התקופה הפלאוליתית|פלאוליתי]] התיכון (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות ראשונות מתוארכות ללפני 14,000-18,000 שנים. באלף השישי לפנה"ס הייתה בנמצא תרבות [[חקלאות|חקלאית]] מורכבת עם מרכזי אוכלוסייה פרוטו־[[עיר|עירוניים]]וניים. כדי [[יין]] בני 7000 שנה נמצאו באיראן, והם מוצגים כיום ב[[אוניברסיטת פנסילבניה]] ב[[ארצות הברית]].
 
שושלות רבות שלטו באיראן במשך ההיסטוריה. חוקרים וארכאולוגים רק מתחילים לגלות את היקפה של האימפריה העצמאית העילמית, ואת תרבות ג'ירופט מלפני 5000 שנה, שבנו זיגורטים וערים רבות לפני שהממלכות ה[[מצרים העתיקה|מצריות]] או ה[[יוון|יווניות]] היו קיימות. בסופו של האלף השני לפנה"ס, נוודים ממרכז אסיה התיישבו באיראן.
תוך שנה מ[[מוות|מותו]] של [[מוחמד]] ב-632, [[חצי האי ערב]] עצמו כבר היה מספיק בטוח על מנת לאפשר ליורשו, [[אבו בכר]], ה[[ח'ליפה]] הראשון, להתחיל במערכה כנגד [[האימפריה הביזנטית]] ו[[האימפריה הסאסאנית]].
 
הערבים ה[[בדואי|בדואים]]ם שהפילו את האימפריה הסאסאנית הונעו לא רק על ידי הרצון לכיבוש ולביזה, אלא גם על ידי הדת החדשה, ה[[אסלאם]]. האדמות הסאסאניות העשירות של [[עיראק]] עשו אותה לאזור מעולה להתיישבות ערבית לאחר נפילתם של הסאסאנים. ריצ'רד פריי כותב כי הערבים הפולשים היו מעוניינים בתחילה רק בשלל שנאסף מהקרבות. טברי אף אומר כי [[עומר בן אל-ח'טאב]] לא עודד, ואולי אף אסר ממש את התאסלמות האיראנים בימים הראשונים של האסלאם, כשהוא מעדיף כי רק ערבים יתאסלמו. דיווח אחד טוען כי הוא עצר את הערבים המנצחים מלעלות לרמה האיראנית מכיוון שהוא לא רצה שהפרסים יתאסלמו. לפיכך, מסתבר כי הכיבוש של פרס היה בתחילה על מנת להשיג משאבים נוספים.
 
===פלישה וכיבוש===
אך הכיבוש של פרס לא היה תהליך שקט. מוסלמים ערבים רבים האמינו כי על המתאסלמים האיראניים להתלבש שונה מהערבים, יחד עם אפליות אחרות. ישנם דיווחים שונים של יחס ברוטלי ושל טבח של הערבים באיראנים, שמתועדים היטב.
 
רק בשנת [[650]] בערך ההתנגדות באיראן שככה. התאסלמות, שהביאה ליתרונות מסוימים, הייתה מהירה למדי באוכלוסייה ה[[עיר|עירונית]]ונית אך איטית יותר אצל ה[[איכר|איכרים]]ים והדיקנים. רוב האיראנים לא נעשו מוסלמים עד ל[[המאה ה-9|מאה ה-9]].
 
אף שהכובשים, ובייחוד ה[[בית אומיה|אומיים]] (השליטים המוסלמיים לאחר מוחמד, 661-750), נטו להדגיש את החשיבות של הערבים בתוך כלל המוסלמים, הייתה תנועה איטית של שילוב של האיראנים בקהילה החדשה. הכובשים המוסלמים אימצו את שיטת ה[[מטבע]] הסאסאנית ומנהגים אדמיניסטרטיביים סאסאניים אחרים, כולל משרת ה[[וזיר|ווזיר]] (שר), וה[[דיוואן]] – לשכה ששלטה בהכנסות ובהוצאות המדינה, שלאחר מכן נעשתה למאפיין של הממשל בכל הארצות המוסלמיות. ח'ליפים מאוחרים יותר אימצו את נוהגי [[בית משפט|בית המשפט]] האיראני ואת הגינונים של המלכות הסאסאנית. אנשים ממוצא איראני שירתו כמושלים ופקידים לאחר הכיבוש, והאיראנים תרמו רבות לכל ענפי הלמדנות האסלאמית, כולל [[פילולוגיה]], [[ספרות]], [[היסטוריה]], [[גאוגרפיה]], [[משפטים|משפט]], [[פילוסופיה]], [[רפואה]] וה[[מדע|מדעים]]ים.
 
אך הערבים עדיין היו בשלטון. דת המדינה החדשה, האסלאם, כפתה את מערכת ה[[אמונה|אמונות]], ה[[חוק|חוקים]]ים והנוהגים שלה. באזורים שנכנעו בשקט לשלטון המוסלמי, בעלי הקרקעות שמרו על אדמותיהם. אך אדמות הכתר, אדמה שננטשה בידי בעליה הבורחים, ואדמה שנלקחה בכיבוש עברה לידי המדינה החדשה. אדמות אלו כללו את האדמות העשירות של הסוואד, מישור רחב ועשיר במרכז ודרום עיראק. [[ערבית]] נעשתה לשפה הרשמית של החצר ב-696, אם כי [[פרסית]] עדיין הייתה מצויה ביותר כ[[שפה]] מדוברת. הוויכוח ה[[ספרות|ספרותי]]י ב[[המאה ה-9|מאות התשיעית]] עד ה[[המאה ה-11|אחת עשרה]] – ה"שועוביה" – שבו הערבים והאיראנים שיבחו את שפתם הם והשמיצו את השפה השנייה, מראה על הקיום של זהות איראנית נפרדת כלשהי. במאה התשיעית, עלייתם של שושלות שלטון איראניות טהורות אירעה יחד עם ההתחדשות של השפה הפרסית והספרות הפרסית, שנתעשרה במלים ערביות והשתמשה ב[[כתב]] הערבי.
 
===אסלאם שיעי===
ה[[בית עבאס|עבאסים]] שהפילו את האומיים בשנת [[750]], אף שהיו אוהדים לשיעה האיראני, היו בכל זאת שושלת ערבית. הם התמרדו בשמם של הצאצאים של דודו של מוחמד, עבאס, ובית האשם. האשם היה אביהם של השיעים ושל עבאס, והתנועה העבסידית נהנתה מהתמיכה של המוסלמים השיעים והסונים גם יחד. הצבא העבאסי הורכב בעיקר מ[[ח'ורסאן|חורסאניים]] והובל בידי גנרל איראני, אבו מוסלם. הוא כלל ערבים ואיראנים, והעבאסים נהנו מתמיכה איראנית וערבית גם יחד.
 
אך העבאסים, אך שהיו אוהדים לשיעים, שעל תמיכתם הם ביקשו לשמור, לא תמכו בעמדות השיעיות הקיצוניות יותר. העבאסים ייסדו את בירתם ב[[בגדאד]]. ל[[אל-מאמון]], שלקח את הכוח מיד אחיו, [[אל-אמין]], והכריז על עצמו כ[[ח'ליפה]] בשנת [[811]], הייתה אם איראנית ולכן היה לו בסיס תמיכה בחורסאן. העבאסים המשיכו את המדיניות הריכוזית של קודמיהם. תחת שלטונם, העולם האסלאמי חווה פריחה [[תרבות|תרבותית]]ית והתרחבות של ה[[מסחר]] והעושר הכלכלי, וגם איראן נהנתה מהתפתחויות אלה.
 
==ימי הביניים==
[[קובץ:Ardeshir1.jpg|שמאל|ממוזער|250px]]
השושלות השליטות הבאות באיראן הגיעו מהלוחמים הטורקים המרכז־אסייתים, שהיו בהתקדמות דרומה ומערבה ממרכז אסיה זה אלף שנים. ה[[ח'ליפה|ח'ליפים]] ה[[בית עבאס|עבאסים]] החלו לגייס את העמים האלה כ[[ממלוכים]], כלומר לוחמים־עבדים, כבר מן [[המאה ה-9]]. לאחר זמן קצר הכוח הממשי של השושלת העבאסית החלה לדעוך, ולבסוף הם הפכו לבובות [[דת|דתיות]]יות בזמן שהלוחמים הטורקים הם ששלטו למעשה. עם ירידת כוחם של העבאסים, סדרה של שושלות עצמאיות קמו בחלקים שונים של איראן, כמה מהם עם עוצמה משמעותית. מבין החשובות בשושלות אלה היו [[הטאהירים]] ב[[ח'וראסאן]] (820-872), [[הצפארים]] ב[[סיסתאן]] (867-903) ו[[הסאמאנים]] (875-1005), ב[[טרנסאוקסניה]]. בנוסף, [[הבויהים]] שלטו בבגדאד (945-1055). הדבר היה שיאו של תהליך של השפעה פרסית גוברת על הח'ליפות העבאסית הנחלשת. ב-962 ממלוכ טורקי, מושל של הסאמאנים, [[אלפ תג'ין]], כבש את [[ע'זנה]] (כיום באפגניסטן) וייסד את [[השושלת הע'זנווית]] ששלטה עד לשנת [[1186]].
 
כמה ערים סאמאניות נכבשו על ידי קבוצה טורקית אחרת, ה[[סלג'וקים]], שחיו מצפון לנהר האוקסוס (כיום, ה[[אמו דרייה]]). מנהיגם, [[טוגריל בג]], לחם בע'זנווים בחוראסאן. הוא נע דרומה ואז מערבה, כשהוא כובש את הערים שבדרכו אך אינו הורס אותם. בשנת [[1055]] ה[[ח'ליפה]] של [[בגדאד]] העניק לטוגריל בג מתנות ואת תואר "מלך המזרח". תחת יורשיו, [[אלפ ארסלאן]] ו[[מלכ שאה]] (1072-1092), איראן נהנתה מתקופה של [[רנסאנס]] [[מדע|מדעי]]י ו[[תרבות|תרבותי]]י, בעיקר הודות ל[[וזיר|ווזיר]] האיראני שלו, [[ניזאם אל-מולכ]]. שליטים אלה ייסדו [[מצפה כוכבים|מצפה]], שבו [[עומר כיאם]] עשה תצפיות רבות עבור [[לוח שנה]] חדש, והם בנו [[בית ספר|בתי ספר]] דתיים בכל הערים הגדולות. הם הביאו את [[אל-ע'זאלי]], אחד מה[[תאולוגיה|תאולוגים]] האסלאמיים הגדולים, ומלומדים חשובים אחרים, לבירה הסלג'וקית בבגדאד תמכו בהם ועודדו את עבודתם.
 
אך היה איום פנימי רציני על הסלג'וקים מ[[איסמאעיליה|האיסמאלים]], [[כת]] סודית שמפקדתה ישבה בעלמוט, בין ראשט ל[[טהראן]]. הם שלטו באזור שלהם יותר מ-150 שנה ומפעם לפעם שלחו את חסידיהם להרוג נציגי ממשל חשובים על מנת לחזק את כוחם. המילה "assassins" (רוצחים), הגיעה מעיוות [[אירופה|אירופי]] של הכינוי שלהם ב[[סוריה]] - [[חשישיון|חשישיה]], שניתן להם בגלל האגדה שהם עישנו [[חשיש]] לפני שיצאו לפעולה.
==העת החדשה==
[[קובץ:Napoleon-Kashan.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין או דובליח, ראש השיירה הפרסית המלכותית בחצרו של נפוליון השלישי]]
איראן עברה תחייה תחת [[האימפריה הספווית]] (1502-1736), שהדמות הבולטת ביותר בה הייתה [[עבאס שאה הראשון]]. בשנים 1577-1589 התנהלה מלחמה בין האימפריה הספווית ל{{ה|אימפריה העות'מאנית}}, שהסתיימה בתבוסת הספווים, והשאה החדש עבאס נאלץ לחתום על [[הסכם איסטנבול (1590)]]. אך לאחר מכן הוא כבש חלק גדול מ[[אפגניסטן]] ומה[[קווקז]], וכן סיפח את [[בגדד]] ו[[עיראק]] (1623) ואת [[בחריין]], מה שהעניק לו שליטה אסטרטגית ב{{ה|מפרץ הפרסי}}. בימי מלוכתו איראן ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה, חלה התפתחות במסחר, בדרכי התחבורה ובחקלאות, ועיר הבירה עברה מקזבין ל[[איספהן]], שהפכה לאחת הערים היפות בעולם.
 
לאחר הכובש [[נאדיר שאה]] ויורשיו, הגיעה [[שושלת זאנד]], שנוסדה בידי [[קארים חאן]] (1750–1794). לאחר מכן עלתה [[השושלת הקג'ארית]] לתקופה ארוכה (1795- 1925) ולאחריה ה[[שושלת פהלווי|שושלת הפלווית]] (1925- 1979).
במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]], הבריטים והרוסים ישבו במדינה אולם איראן נשארה נייטרלית. לאחר המלחמה ניסיונות בריטיים ליסד ארץ חסות והנסיגה הרוסית לאחר [[המהפכה הבולשביקית]] שינו את ההלכה{{הבהרה}} ובשנת [[1921]] הפיכה צבאית בראשותו של [[רזה חאן]] העלתה דיקטטור שלימים הפך ל[[שאה]] וייסד את [[שושלת פהלווי]] בשנת [[1925]]. במשך 16 שנות שלטון הפכה איראן למודרנית בעזרתם של הבריטים, והפוליטיקה שלה הפכה לחילונית יותר ויותר.
 
ב[[ספטמבר]] [[1941]], בעקבות [[הפלישה הבריטית - סובייטית לאיראן]], התפטר רזה חאן שנתפס כתומך ב[[מדינות הציר]] והשלטון עבר לבנו [[מוחמד רזה שאה פהלווי]]. ב-[[1946]] עזבו הצבאות הזרים את המדינה, ומוחמד רזה שאה פהלווי שלט במדינה 38 שנה עד [[המהפכה האסלאמית]] של איראן בשנת [[1979]]. במשך תקופת שלטונו הוא נתן שליטה רבה לפרלמנט, דבר שהוביל לאי יציבות פנימית והלאמה של תעשיית הנפט ([[משבר אבדאן]]) בשנת [[1951]] על ידי [[ראש ממשלת איראן|ראש הממשלה]] [[מוחמד מוסאדק]], שלימים ניסה לתפוס את השלטון ולכונן [[רפובליקה]], אולם השאה חזר לשלטון בתמיכה [[ארצות הברית|אמריקנית]] ו[[הממלכה המאוחדת|בריטית]]. ההתקרבות לארצות הברית השפיעה על המדינה בצורת רפורמות ליברליות בתחומים שונים, והדבר גרם להתרחקותן של הקבוצות אסלאמיות, והגלייתו של [[רוחאללה ח'ומייני]] בשנת [[1964]]. כישלון הרפורמות הכלכליות, מחאה דתית רחבה, התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו הביאה לשנאתו של העם כלפי שלטון השאה.
 
==לקריאה נוספת==