ניסוי טריניטי – הבדלי גרסאות

התכנון הראשוני של מבנה הפצצה התבסס על שימוש בכמויות קטנות של [[אורניום מועשר]] ופלוטוניום אשר יוצרו במפעלים מיוחדים וב[[ציקלוטרון|ציקלוטרונים]] מעבדתיים (סוג של [[מאיץ חלקיקים|מאיצי חלקיקים]]), ועל '''מנגנון ירי''' פשוט, שבו פיצוץ [[חומר נפץ]] רגיל הודף מסה תת-קריטית של חומר בקיע אל מסה תת-קריטית שנייה, והתלכדותן מביאה ל[[מסה קריטית|מסה הקריטית]] הנדרשת ליצירת[[תגובת שרשרת גרעינית| תגובת השרשרת]].

מגבלה זו הובילה לעיצוב מחדש של פצצת הפלוטוניום. במקום מנגנון הירי פותח '''מנגנון הקריסה''', שבו חומר נפץ רגיל עוטף ליבת פלוטוניום. פיצוצו של חומר הנפץ מביא לדחיסת הפלוטוניום בעוצמה כלפי פנים, ובכך מעלה את צפיפות מסת הפלוטוניום לכדי מסה קריטית. המנגנון החדש מחייב תהליך דחיסה [[סימטריה|סימטרי]], שכן דחיסה א-סימטרית הייתה מביאה לפליטת מסת הפלוטוניום אל מחוץ לגוף הפצצה, ולשיבוש תהליך הביקוע הגרעיני, כלומר לפיצוץ של [[פצצה מלוכלכת]] (פצצה קונבנציונלית המזוהמת ב[[פסולת גרעינית]] ובחומרים [[רדיואקטיביות|רדיואקטיביים]]) בלתי יעיל. לצורך השגת [[גל הדף]] בסימטריה הרצויה, הותקן חומר הנפץ שהקיף את מסת הפלוטוניום כמערך "עדשות נפץ",{{הערה|1=[[:en:Explosive lens|Explosive lens]]}} באופן המאפשר וויסות וכוונון מרבי של עוצמת ההדף.

בניסוי המיועד – '''"ניסוי טריניטי" '''– הוחלט אם כך להפעיל פצצת פלוטוניום המבוססת על מנגנון קריסה. במקביל נבנתה גם פצצת אורניום מועשר המבוססת על מנגנון ירי ("[[ילד קטן]]"), אולם בשל המבנה הפשוט יחסית של מנגנון זה ובשל המלאי המצומצם של אורניום מועשר אשר הספיק לפצצה אחת בלבד, לא התקיימה בחינה מקדימה של שיטה מקבילה זו.