תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות השמונים]] ניסו מחזאים ישראלים לאתגר עצבים חשופים בתרבות הישראלית כגון השואה, מוות, מלחמות ו[[הסכסוך הישראלי-פלסטיני]] ([[מלחמת לבנון הראשונה]], [[האינטיפאדההאינתיפאדה]]) ועולם הדת. סמן הרדיקליות באותה עת היה תיאטרון חיפה בניהולם המשותף של [[גדליה בסר]] ויהושע סובול. כך [[יהושע סובול]] ב"מלחמות היהודים", "[[סינדרום ירושלים (מחזה)|סינדרום ירושלים]]" (חיפה, [[1987]]), "[[נפש יהודי]]" (חיפה, 1982) ו"[[גטו (מחזה)|גטו]]" (חיפה, 1983), חנוך לוין ב"[[יסורי איוב]]" (הקאמרי, 1981) ו"[[הפטריוט]]" ([[תיאטרון נוה צדק]], 1982), [[יצחק לאור]] ב"[[אפרים חוזר לצבא]]" (שהופק בתיאטרון חיפה, נפסל ב-1985 על ידי הצנזורה ועלה ב-1989 על במת צוותא), [[שמואל הספרי]] ב"[[החילוני האחרון]]" (הקאמרי, 1986), [[הלל מיטלפונקט]] ב"[[מאמי (אופרת רוק)|מאמי]]" (צוותא, 1986) ואחרים. באותה עת ניסו [[המועצה לביקורת סרטים ומחזות]] ("הצנזורה") וחברי כנסת כ[[מרים גלזר-תעסה]] להצר את [[חופש הביטוי]], אך לרוב התיר [[בג"ץ]] את העלאת ההצגות, תוך עירור דיון ציבורי ער בתיאטרון. לאחר תקופה סוערת זו בוטלה הצנזורה על מחזות, אך הנהלות התיאטראות הגדולים, מצידן, החלו להחיל צנזורה-עצמית על מנת להתרחק משערוריות ולמשוך קהל רב ומגוון.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 251}}