ריב ההיכל – הבדלי גרסאות

הבד"ץ התנגד להיכל מכל וכל, ו[[ז' טובי העיר]] היו מפולגים. שני הצדדים פנו לסנאט העירוני, אך הוא מיאן להתערב בשאלה. "אור נוגה" ו"נוגה הצדק" שהתפרסמו זמן קצר קודם לכן, אמנם נתחברו עבור ברלין – כך, לדוגמה, התיר חורין בתשובתו לשאת את רוב התפילה בכל לשון, למעט שמונה עשרה וחלקים אחרים בהם דרש לשמר את העברית {{ציטוטון|ותהיה זאת למופת נאמן על אמונתנו בקיבוץ הגלויות, אשר אנו מקווים שתשוב עטרת מלכותנו, ויבנה בית מקדשנו}} – אבל יכלו לשמש להגנת רוב ההנהגות החדשות בהמבורג. כך אכן תפשה אותם דעת הקהל, למרות שמבחינת מתנגדיו היה הסידור רדיקלי הרבה יותר מכל שינוי שנערך על ידי בר ויעקבסון.{{הערה| Jakob Josef Petuchowski, '''Prayerbook Reform in Europe: the Liturgy of European Liberal and Reform Judaism''', World Union for Progressive Judaism, 1968. עמ' 86.}} בית הדין נדרש לסתור את הכתוב בהם, ופנה לסיוע מבחוץ. בחורף 1818 הריצו שלושת חבריו אגרות לרחבי אירופה, ופנו ישירות גם לאיטליה.{{הערה|שם=דובין}} ב-4 בדצמבר 1818 כתב עוזרש לחת"ם סופר בבקשה לתמוך בו נגד סיעת ההיכל {{ציטוטון|אשר חידשו ובדו מלבם נוסחא חדשה... נראה בעליל זדון לבם שאין חפצים בביאת הגואל לעלות לציון. על סידור כזאת ראוי לקרוע קרע שאינו מתאחה.}} אב"ד פרשבורג הצטרף למערכהלהתארגנות אףותוך הואזמן קצר החל להוביל אותה.

כמו כן, כבר בינואר 1819 השיבו קהילות איטליה לפניות מהמבורג בגינוי חריף למחדשים. כותבי ההיתרים מ-1816, כולל אלה שלא נתפרסמו ב"נוגה הצדק", משכו אותם בנימוק שמכתביהם ניתנו כתשובות בעלמא ואילו המסתמכים עליהם מרדו כנגד רבני מקומותיהם. {{ציטוטון|הם לא היו מוכנים}}, העירהעירה לואיס דובין, {{ציטוטון|לאפשר לתקדימים שלהם להוות סימוכין לסטייה מהמקובל במקום אחר... מה שבלבל את המודרניסטים בגרמניה היה חוסר יכולתם להבין כי האיטלקים דיברו בשם מסורת והקשר אחרים; הם לא תמכו בשינוי מנהגים.}} היו עוד גורמים שהמריצו את בעלי ההלכה משני צדי [[האלפים]]. ליברמן סבב ברחבי הקיסרות האוסטרית בסוף 1818 והפיץ את דעותיו, והועלה רעיון לבנות בית-כנסת דומה לזה של המבורג בבירה [[וינה]] ולמנות את אהרן חורין לעמוד בראשו. בחודשים שלאחר מכן החלה להתגבש יוזמה מצד [[הרץ הומברג]], [[פרץ בר]] ומשכילים רדיקליים אחרים באימפריה, שעתרו אל החצר ה[[הבסבורג]]ית בהצעה לחוקק חוק לפיו על היהודים לאמר את תפילותיהם בשפת המדינה בלבד. כל זה הגביר את תחושת הדחיפות וחיזק את הצורך להפגין עמדה נוקשה ובלתי-מתפשרת גם מצד האיטלקים המתונים, שחלקו עתה את תחושת האיום של עמיתיהם מצפון. רבי [[אברהם אליעזר הלוי]] מ[[טריאסט]] ערך מסע בחצי האי במרץ ובאפריל, מעירו ועד [[רגוזה]], ואסף מכתבים נגד ההיכל. פסק בית דינו שנשלח להמבורג היה חריף יותר מהכרעת הבד"ץ המקומי. בעוד שזה האחרון אסר על נגינה בתפילה רק בשבת ויום טוב, מנע זאת הלוי באופן גורף.{{הערה|שם=דובין}}