מגדל המים (בית הספר ויצמן) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ אומץ: בית הספר ויצמן (הרצליה) |
הוספת קישור |
||
שורה 6:
המגדל, אשר נבנה ב-[[1926]], היה אחד ממפעלי הבניה הגדולים ביותר בתקופתו. הוא מומן על ידי החברה "[[קהילת ציון אמריקאית]]", אותה חברה שמימנה רבות מפיתוחי המושבה הרצליה, תוכנן על ידי המהנדסים "הקר-ילין" ונבנה בפועל על ידי חברת "[[סולל בונה]]" על גבעת המייסדים, עליה שוכן כיום גם [[בית הספר ויצמן (הרצליה)|בית הספר ויצמן]]. תוכניתם של המהנדסים לבניית המגדל הייתה העזה אדריכלית{{הערה|שם=אימות|בן ציון מיכאלי, הרצליה ראשיתה והתפתחותה, הוצא לאור על ידי עיריית הרצליה באמצעות הוצאת מלוא בע"מ, [[1989]], עמודים 54-55}}.
מגדל המים, אשר מתנשא לגובה מרשים של 26 מטרים (על פי [[מרדכי נאור]]{{הערה|שם=אסמכתא|מרדכי נאור, סיפורי הרצליה, [[ספריית יהודה דקל]], [[המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל]], [[2013]]}} 30 מטרים, בהתאם לדברי [[בן ציון מיכאלי]]{{הערה|שם=אימות|בן ציון מיכאלי, הרצליה ראשיתה והתפתחותה, הוצא לאור על ידי עיריית הרצליה באמצעות הוצאת מלוא בע"מ, [[1989]], עמודים 54-55}}, ו-27 מטרים על פי חנוך בניהו{{הערה|שם=קישור|חנוך בניהו, חוברת בניהו לתולדות העיר, מגדל המים הראשון}}), היה המגדל הגבוה בארץ באותה תקופה, ולחץ המים שצבר הספיק לשנים רבות. כדי להעביר את מי המגדל לתושבי הרצליה, החלה עבודה מקיפה של הנחת צינורות וחיבור ברזים. מודדי מים הותקנו בכל בית, דבר שלא היה מקובל בארץ בתקופה זו. על מנת לבצע את העבודה, הוקמה החברה "הספקת מים לעיר הרצליה", שהפכה מאוחר יותר לאגודה בשם "אגודת מפעל המים בע"מ", ואיגדה את חברות המים הקודמות של המושבה. האגודה סיפקה מי שתייה לתושבים ומי השקיה לפרדסים, ובחריגה מתחומה סללה כביש בין הרצליה לתל אביב. בעת סיום עבודות הבנייה וחיבור הצינורות, החליף המגדל את הצורך לשאוב [[מים]] ידנית, מאחר שבמהלך הבניה הונחה משאבה המעבירה מי באר אל המגדל, או לקנות אותם מהכפר הערבי הסמוך, [[ג'ליל]], פעולות שהיוו את כל הספקת המים המקומית לפני הקמת המגדל.
מאוחר יותר הוקמה על גג המגדל תחנת תקשורת של סניף [[ההגנה]] בהרצליה, בה נעשה שימוש ב[[הליוגרף]] לשם איתות אור. התחנה הופעלה על ידי צעירי המושבה והפכה את הרצליה לחולייה חשובה ברשת הקשר של ההגנה. בימי חירום או מתיחות פעלה התחנה במשך כל שעות היממה{{הערה|שם=אסמכתא|מרדכי נאור, סיפורי הרצליה, [[ספריית יהודה דקל]], [[המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל]], [[2013]]}}.
| |||