נתן ילין-מור – הבדלי גרסאות

לאחר שפגישתו של [[נפתלי לובינצ'יק]] עם נציג [[דיפלומטיה|דיפלומטי]] גרמני ב[[ביירות]] ב-[[1940]], שבה הציע הלה שיתוף פעולה בין הלח"י לבין [[מדינות הציר]] ([[גרמניה הנאצית]] ו[[איטליה הפאשיסטית]]) במלחמתן ב[[בריטניה]], לא נשאה פרי, הוטלה על ילין-מור המשימה לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון ב[[המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה|מערכה בסוריה ובלבנון]] ביולי [[1941]], שלטו בעלות הברית ב[[סוריה]], וניתן היה להגיע דרכה לגבול [[טורקיה]] הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא ילין-מור לסוריה כדי להגיע משם לטורקיה, ליצור קשר עם הגרמנים, ולשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף, [[בריטניה]]. ילין-מור השתמש בסיפור כיסוי לפיו הוא מתעתד לעבוד עבור קבלן [[יהודי]] מ[[ארץ ישראל]] בשם שמעון דיסקין, שבנה ביצורים בשדות תעופה בסוריה ובלבנון. בעיר [[חאלב]] יצר קשר עם מבריחי גבול שהיו אמורים להעבירו לטורקיה. לפתע, הגיעה אליו הוראה מאברהם שטרן לדחות את צאתו כי בדעת שטרן לצרפו למפקדת הלח"י כאחראי על מחלקת ההסברה. ה[[מודיעין צבאי|מודיעין]] הבריטי גילה את מקום המצאו, מתוך מכתב של ילין-מור שנתפס ובו כתובתו בסוריה, ובינואר [[1942]] אסר את ילין-מור בעיירה באב אל-הווא שליד חאלב, והביא אותו לארץ ישראל ל[[מחנה המעצר מזרעה]], ובדצמבר אותה שנה הועברהעביר אותו ל[[מחנה המעצר בלטרון]].

בעודו במעצר, נרצח שטרן. בעקבות הרצח מונה צוות של שלושה אנשים להנהגת הלח"י, [[יצחק שמיר]], ד"ר [[ישראל אלדד]], ונתן ילין-מור. רוב הזמן, אחד או יותר מהשלושה היה במעצר. כך היה ילין-מור עצור מ-[[1942]] ועד סתיו [[1943]], אז ב-[[1 בנובמבר]] [[בריחת ה-20 מלטרון|ברח ממחנה המעצר בלטרון]] יחד עם קבוצה של 19 מחברי לח"י דרך מנהרה ארוכה בת כ-75 מטרים שחפרו בסודיות גמורה במשך שמונה חודשים.

ב[[ספטמבר]] [[1945]], נפגש עם [[מנחם בגין]], [[ישראל גלילי]] ו[[משה סנה]], וסיכם איתם על הקמת גוף משותף לשלוש תנועות המחתרת שיילחם בשלטון הבריטי תחת הנהגה משותפת, מה שהוביל להקמת "[[תנועת המרי העברי]]", שפעלה עד [[אוגוסט]] [[1946]].

עם הוצאתו לאור של שבועון הלח"י, "המעש", הועמד בראש המערכת, ופרסם בו מאמרים רבים.
בתקופה זו קבע תוכנית למדיניות חוץ חדשה של לח"י, בשם "הנייטרליזציה של המזרח התיכון", ובבסיסה התביעה לסילוק כל הגורמים האימפריאליסטים והפרו-אימפריאליסטים (בהם שליטי מדינות ערב [[נורי א-סעיד]], המלך [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה הראשון]], המלך [[פארוק הראשון]], ונשיאי [[סוריה]] ו[[לבנון]]) מהמזרח התיכון, לטובת כל עמי המרחב הסובלים מדיכוי לאומי ומניצול כלכלי.