התעמולה הישראלית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון קישור |
מ קישורים פנימיים |
||
שורה 49:
[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ה[[הסברה]].<ref>דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref> בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב- 9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.<ref name="Aarot2005"/>
תגובתה של [[משרד החוץ|שרת החוץ]] דאז, [[גולדה מאיר]], הבהירה את עמדת ה[[הסברה]] של משרד החוץ נוכח הביקורת שהועלתה.<ref>(שם, כרך 22, עמ' 1655. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.</ref> "המשרד מתקשה 'להסביר את ה[[הסברה]]'" טענה גולדה מאיר, עקב מדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הנעה סביב שיקוליה הביטחוניים צבאיים ומטרותיה ה[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות]]-חיוניות. [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[דוד בן-גוריון]] אישר את גישה זו כאשר הסביר כי סודיות ה[[מבצע קדש|מבצע]] מנעה כל פעולת הסברה מוקדמת. נוסף על הנימוק של מציאותה הביטחונית של ישראל, מאיר טענה כי תקציב ההסברה, שהשפעתו על היקף הפעולה וטיבה ניכרת, הוא קבוע ומדוד מאד, וקשה לחרוג ולפעול מעבר לגבולות אותם מציב לתיחום ההסברה.<ref name="Aarot2005"/>
בשנים שלאחר מכן חלה מגמת התרחבות בעבודת ה[[הסברה]] של [[משרד החוץ]], שכללה הוצאות לאור שונות, תוכניות [[רדיו]], תערוכות, הקמת שני מרכזי אינפורמציה סמוך ל[[שגרירות|שגרירויות]] ב[[בואנוס איירס]] וב[[פריז]] ועוד. מאמצים אלו הובאו לכדי דיון במושבי [[הכנסת]] השונים במיוחד לאור המתיחות שגברה בין ישראל לשכנותיה בשנים שקדמו ל[[מלחמת ששת הימים]] (בין [[1964]]-[[1967]]).<ref name="Aarot2005"/>
===הקמת "הנהלת שירותי ההסברה"===
על רקע המתיחות הקיימת בין ישראל לשכנותיה, [[פעולת סמוע|פשיטת צה"ל על הכפר א-סמוע]] שמדרום ל[[חברון]], ב-13 בנובמבר [[1966]], העלתה ביקורת ב[[הכנסת|כנסת]]. בדיונים נטען כי האמצעים אינם מספיקים מבחינה [[הסברה|הסברתית]] והיעדר התיאום בין כל הגורמים ההסברתיים בולט וניכר. ביקורות אלה, עודדו את מינויו של [[ישראל גלילי]], באותה שנה, כאחראי על שירותי ההסברה ב[[משרד ראש הממשלה]] מטעם [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[לוי אשכול]].<ref name="Toldotia1986"/> [[ישראל גלילי|גלילי]], היה מבכירי [[ההגנה]], ומראשי סיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]]. עם הצטרפותו כבכיר במפלגת ה[[קואליציה]] ל[[ממשלת ישראל ה-13|ממשלה ה-13]] כ[[שר ללא תיק]], מינויו במשרד ראש הממשלה כאחראי על עבודת התיאום והפיקוח בתחום ההסברה, השקיט את הביקורות שהושמעו כנגד הממשלה באותה התקופה.<ref> גלילי, י.(1990).'''אל ועל: איגרות ודמויות'''.רמת אפעל:הקיבוץ המאוחד.</ref>
בתפקידו זה, פיקח [[ישראל גלילי]] על פעולת [[מרכז ההסברה]], שפעל במסגרת [[משרד החינוך]], וכן גם על [[לשכת העיתונות הממשלתית]], שירות הפרסומים ושירות הסרטים. השר גם היה ממונה על ביצוע חוק [[רשות השידור]]. מינוי השר, תחת אחריות משרד ראש הממשלה, יצר למעשה גוף גג מתאם חדש בשם '''הנהלת שירותי ההסברה.''' אין זה היה משרד מיניסטריאלי אך למעשה, שימש גוף זה כבסיס ליצירת משרד ההסברה בעתיד. עם פעילות ההנהלה, צומצמה פעולת הגוף הקודם, [[מרכז ההסברה]], שנצטרף לגופים הסברתיים אחרים, ויחידות כגון שירות הסרטים והפרסומים שהיו כפופות קודם ל[[מרכז ההסברה|מרכז]] הועברו לאחריותו של גוף הגג החדש. תחת הנהלת שירותי ההסברה, עבדו במשרד ראש הממשלה כ- 120 עובדים והתקציב שעמד לרשותן הגיע לכדי 5,500,000 [[לירה ישראלית|לירות ישראליות]].<ref name="Toldotia1986"/> במהלך [[מלחמת ששת הימים]], נוספה יחידה נוספת לגוף זה בשם מרכז ההדרכה שהיה אחראי לפתח פעולות הסברה בקרב [[סטודנט]]ים זרים בישראל, [[סטודנט]]ים ישראלים היוצאים לחוץ לארץ ובארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]].<ref name="Aarot2005"/>
שורה 62:
אם נמפה את תמונת המצב בתחום ההסברה הממשלתית בשנת 1967, נבחין בריבוי של גופים: הסברת חוץ הייתה באחריות [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[ישראל גלילי]] היה אחראי על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה ו[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] היה אחראי על [[דובר צה"ל]].<ref name="Aarot2005"/>
למעשה, מקום המדינה, סבלה פעולת ה[[הסברה]] מבעיה זו כמאפיין טיפוסי של ה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]]–הממשלתי בישראל ובכלל.<ref name="Aarot2005"/> המבנה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתי]]-[[קואליציה|קואליציוני]] גרם לפיצול בין ה[[שר]]ים, המייצגים מפלגות שונות, אשר לא נטו לוותר על תחומי אחריותם. תופעה זו מנעה טיפול מהיר ומוסמך בבעיות הסברה, או לחלופין גרמה במישרין לחוסר תיאום ולסתירות בצורת הטיפול, תוך חדירתו של גורם ממשלתי אחד לתחום אחריותו של האחר. רק לעתים רחוקות נתבקשו האחראים למסור חוות דעת מקצועית לממשלה לפני קבלת החלטה חשובה. כפילויות אלו השפיעו גם בשטח, וחומרים זהים הופקו במשרדים שונים: הדפסת חומרי מידע, הפקות סרטים, עד לכדי הזמנות אורחים (ובייחוד עיתונאים). חוסר כוח אדם ותקציבים, ואי מינוי דובר לממשלה שזה עיסוקו העיקרי<ref>תפקיד זה מולא על ידי מנהלי לשכת [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בין [[1963]]-[[1967]].</ref> רק החמירו את התנאים שעמדו לרשות הגורמים הללו.
בהיעדר דובר לממשלה ו[[שר]] אחד שההסברה כולה באחריותו, נמנעה קביעת מדיניות [[הסברה]] ברורה, וקביעת מטרות עבודה.<ref name="Aarot2005"/> ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] לא ריכזה הנחיות ונהלי הסברה לעוסקים בתחום ולפיכך נמנע תכנון ההסברה לטווח ארוך. הפיצול בין זרועות ההסברה השונות והיעדר תיאום מספיק או הכוונה ממשלתית מרכזת הכינו את הבסיס לזעזוע שעתיד היה להתרחש במערכת הסברה הישראלית.
שורה 77:
אולם, למרות מאמצים אלו, החלו להיווצר קשיים במערכת ה[[הסברה]], כאשר הקושי המרכזי מביניהם היה שאלת הסמכויות.<ref name="Aarot2005"/> ל[[ועדה בין-משרדית|ועדה הבין-משרדית]] לתיאום שירותי ההסברה לא ניתנו סמכויות ולא תקציבים ולכן לא הייתה יעילה. ל[[שר]] [[ישראל גלילי]] לא היו סמכויות לגבי הסברת חוץ שהייתה בתחום אחריותו של [[משרד החוץ|שר החוץ]], ואילו [[דובר צה"ל]] קיבל הנחיות מה[[רמטכ"ל]] ו[[אמ"ן|מראש אמ"ן]]. דוגמה בולטת לבעיה זו הייתה החלטתו של מנהל [[קול ישראל]] להזמין את האלוף (במיל.) [[חיים הרצוג]] לשדר שיחות פרשנות ברדיו. הרצוג נועץ ב[[קהילת המודיעין הישראלית|אנשי המודיעין]] אך לא קיבל הנחיות מגורמים מדיניים אזרחיים. בניגוד למדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]], שתבעה להגברת ה[[ערפל קרב|ערפל]] וחוסר הוודאות לגבי כוונותיה, טען הרצוג במשדרו כי יש לשאוף לפיזור ערפל המלחמה שהפך לדומיננטי וסמיך.<ref name="Aarot2005"/>
קושי נוסף למערכת ההסברה, היה גילויי חוסר האמון בקרב הציבור הישראלי כלפי [[ממשלת ליכוד לאומי|ממשלת לוי אשכול]].<ref name="Toldotia1986"/> שירותי ההסברה לא יכלו להתערב בוויכוח המפלגתי ציבורי שקדם להקמת ממשלה זו, אף על פי ש[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], שר החוץ והשר הממונה על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה היו בין המתנגדים למהלך זה. ראשי שירותי ההסברה נותרו ללא קו מנחה מדרג השרים. הם נאלצו לאלתר, על פי יכולתם וכישרונם, ללא מדיניות מוגדרת, להוציא את שנאמר בישיבות הממשלה.
[[מלחמת ששת הימים]] והמערכה המדינית הצמודה לה, הביאו לשינוי יסודי במצבה הבינלאומי של ישראל וכתוצאה מכך גם בתדמיתה. המאורעות גרמו למשבר קשה ביותר שזעזע את מערכת ה[[הסברה]] לשלוחותיה.<ref>יגר, מ. (1986). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. ישראל: להב.; מנור, י. (2008) "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.</ref> המלחמה עצמה היוותה שלב בתוקפנות ה[[מדינות ערב|ערבית]] כנגד ישראל, בסיועה ותמיכתה של [[ברית המועצות]], בכל הזירות: [[צבאי]]ת, [[מדיניות|מדינית]], [[כלכלה|כלכלית]], [[תעמולה|תעמולתית]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]]. באותם ימים מאמציה ה[[דיפלומטיה|דיפלומטיים]] של ישראל התנהלו באינטנסיביות על מנת לגייס [[דעת קהל]] שנענתה למען זכות קיומה של ישראל נוכח כוונות ההשמדה המוצהרות בעולם הערבי.
שורה 100:
חשיבות ועדת [[אלעד פלד|פלד]], עבור נושא ההסברה הייתה בהסיקה כי ריבוי הרשויות הוא אחד הגורמים לליקויים בפעולות ההסברה.<ref name="Aarot2005"/> הוועדה סברה כי עקב אמצעי ה[[תקשורת]] המודרניים, פתיחותה של ישראל בפני עיתונאים ואורחים ואופייה ה[[דמוקרטיה|דמוקרטי]] של המדינה אין אפשרות להפריד בין ההסברה בפנים הארץ להסברה מחוצה לה. אי לכך, הוועדה קבעה כי יש להקים רשות הסברה סמוכה ל[[משרד ראש הממשלה]] שתפקידיה יכללו: איסוף מידע על מצבה התדמיתי של ישראל בעולם, קביעת קווי הסברה עיקריים וניסוחם בהתאם לקווי [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות הממשלה]], הפצת תדרוכים וחומר רקע להסברה בין גופי ביצוע ההסברה בארץ, מחקר שוטף ומעקב מתמיד אחר מעמד ישראל בתפוצות, הכנת חומר הסברה להפצה בארץ ובחוץ לארץ, הפעלת גופי [[הסברה]] רשמיים ולא רשמיים למטרות ה[[הסברה]] השונות ועוד. הוועדה כללה במסקנותיה את מבנה הרשות שעתידה לקום ויחידותיה, מתווה הנהלת הרשות ואופן ביצוע פעולות ההסברה במסגרתה. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב- 25 בנובמבר [[1969]] ל[[ועדה בין-משרדית|ועדת]] השרים לענייני ההסברה, תוך ציון חובת הגדלת התקציבים וגיוס סגל מקצועי כנדרש.<ref name="Aarot2005"/>
דו"ח ועדת פלד לא פורסם בשלמותו, אך תוכנו הכללי נודע לציבור.<ref name="Aarot2005"/> ב[[עיתונות בישראל|עיתונות]] פורסמו ידיעות על כך ש[[ישראל גלילי]] מוכן לעמוד בראש משרד הסברה אם יוקם, וש[[מנחם בגין]] מוכן לקבל על עצמו את האחריות על ההסברה בחוץ לארץ. [[גולדה מאיר]], [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], שמונתה במרץ [[1969]] לאחר פטירתו של [[לוי אשכול]] תמכה אף היא ברעיון להקמת משרד הסברה. אולם, ההתנגדות הקשה ביותר לרעיון הגיעה מצדו של [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[אבא אבן]]. אבן חשש כי הקמת משרד שכזה תביא לנטילת תקציבים, כוח אדם וסמכויות ממשרדו. למרות זאת, בנימוקו טען כי רק מדינות בעלות תדמית [[טוטליטריזם|טוטליטרית]] מקימות משרדי הסברה, כאשר כוונתו התפרשה לצדו ה[[תעמולה|תעמולתי]] של המונח [[הסברה]]. דו"ח ועדת פלד ומסקנותיה נגנזו.<ref name="Aarot2005"/>
===ההסברה בצל המלחמות בין השנים: 1969-1973===
שורה 128:
עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה [[גולדה מאיר]] מראשות הממשלה].<ref name="Aarot2005"/> מהלך זה הוביל להקמת [[הממשלה ה-17]] בראשותו של [[יצחק רבין]], וסבב מינויי שרים בהתאם: [[שמעון פרס]] מונה ל[[משרד הביטחון|שר ביטחון]], ו[[אהרון יריב]], שכיהן כ[[משרד התחבורה|שר התחבורה]], מונה במקומו לשר ההסברה. יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש [[אמ"ן]] בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים.<ref>שם; [http://www.knesset.gov.il אתר הכנסת]</ref>
תוכנית העבודה של המשרד, עם כניסתו של השר [[אהרון יריב]] לתפקיד, ניסתה להגדיר ולקבוע תחילה, את תחומי אחריות המשרד, היקף האמצעים שיעמדו לרשותו ואת מהות קיומו. <ref name=autogenerated1 /> בירורים אלה נמשכו עד ספטמבר [[1974]] לערך, כאשר בדיון בין [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], [[משרד האוצר|שר האוצר]] והשר יריב נקבע היקף תקציב המשרד ותקני כוח האדם שיכללו בו. תחומי האחריות נקבעו לפי החלוקה הבאה: פעולות ההסברה בארץ ירוכזו תחת אחריותו של משרד ההסברה, ו[[משרד החוץ]] יהיה אחראי לפעולות ההסברה בחוץ לארץ. עוד נקבע כי, תוך שיתוף פעולה תמידי בין המשרדים, משרד ההסברה יספק למשרד החוץ חומרי הסברה לפעילותו בתפוצות.
יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת [[1975]] הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.<ref> בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- [[כתב (מקצוע)|כתבי]] חוץ, אורחי ממשלה וה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ו[[תיירות בישראל|תיירים]].</ref> <ref name="Aarot2005"/> התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: [[צליינים]], תיירים נוכרים, תיירים [[יהודים]] הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם [[משרד החינוך|משרד החינוך והתרבות]], ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים [[התנדבות|וולונטאריים]] לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.<ref name="Aarot2005"/>
שורה 151:
===הקשיים שעמדו מנגד ופירוקו===
למרות הניסיונות שפורטו לעיל, עיקרון הפרדת הסמכויות והתיאום בין [[משרד החוץ]] לבין משרד ההסברה החדש צפה קשיים כבר מראשיתו, עקב אי בהירות באופן חלוקת תחומי האחריות.<ref name="Toldotia1986"/> עובדי ההסברה שנשלחו לתפקיד בחוץ לארץ מונו על ידי משרד החוץ. בשהותם בחוץ לארץ, השליחים נכפפו למשרד החוץ והיו תחת אחריותו, והמגעים עם הארגונים היהודים בחוץ לארץ נשארו, גם הם, כפופים תחת משרד החוץ. הייתה זו למעשה, חריגה מייעודו הבסיסי של משרד ההסברה שתפקידו אינו יועד לרכז אדמיניסטרציות, כי אם לנהל תיאום בייצוגה של ישראל כלפי חוץ, עד כמה שאפשר. שרי המשרדים נועדו מספר פעמים לתיאום מתווה שיתוף פעולה, אך ההחלטה הסופית הייתה בידי [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]]. האחריות על אספקת חומרי ההסברה לחוץ לארץ הועברה, כאמור, לידי משרד ה[[הסברה]] ב- 15 באוקטובר [[1974]], תוך ניוד חלק מיחידותיו של משרד החוץ על עובדיהם ותקציביהם. עוד הוחלט כי מינוי הנציגים הנשלחים לחוץ לארץ יבוצע לפי החלטותיה של ועדה משותפת של שני המשרדים.<ref name="Aarot2005"/>
אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים.<ref name="Aarot2005"/> הקשר המיניסטריאלי הרציף של [[משרד החוץ]] לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב אנכרוניסטי שהגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים ב[[הסברה]] בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות ב[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ה[[ישראל]]י כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה. <ref name="Aarot2005"/>
שורה 191:
נכון ל-[[2008]] קיימת יוזמה לרפורמה כוללת לשיפור מערך ההסברה הממשלתי. יש הטוענים כי הקמה מחודשת של משרד ההסברה, באופן שיאפשר לו את מלוא הסמכויות והאחריות, היא חיונית יותר מכל. מנגד, יש הסבורים כי הקמת משרד נוסף למערך משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] רק תנפח את המנגנון הממשלתי ותכביד על משלמי ה[[מס|מיסים]] בישראל. צעד זה לטענתם, ייצור בלבול נוסף ולא תושג יותר אחידות בתחום המדיניות ובתחום הארגוני, כי אם כפילות סמכויות וחוסר יעילות.<ref name="Aarot2005"/>
לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת [[משרד ראש הממשלה]], אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת [[1966]], ו"רשות ההסברה" מ-[[1977]], יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים בין משרדי הממשלה: [[משרד החוץ]], [[משרד הביטחון]], [[משרד החינוך]], [[משרד התיירות]] ודוברי המשרדים השונים.<ref name="Aarot2005"/> הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה וה[[תקשורת]], כדוגמת חברות [[פרסום]] ו[[יחסי ציבור]], לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות.<ref name="Aarot2005"/> למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות. <ref>מנור, י. (2008), "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב. (עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.</ref> כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.<ref name="Aarot2005"/>
מכל וכל, האלטרנטיבה להסברה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתית]] בדמות [[ארגון לא ממשלתי|ארגונים א-ממשלתיים]] וארגונים [[התנדבות|וולנטאריים]] ממשיכה מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום ה[[פוליטיקה|פוליטי]]. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים ב[[הסברה]], עבור [[ישראל]] ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, וב[[ארצות הברית]] בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת "ELNT" וארגון "StandWithUs", פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת [[איפא"ק|ועידת איפא"ק]], ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי ה[[תקשורת]] וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.
| |||