אשמי-דגן הראשון – הבדלי גרסאות

בארכיון מארי נמצאו מכתבים נמצאו מספר מכתבים העוסקים בתכתובת של שמשי אדד עם שני בניו. המכתבים מעידים על מערכת היחסים הפנים משפחתית. המכתביםבמכתבים זוכהזכה אשמי-דגן לתשבחות ואילו הבןאחיו הצעיר זוכהזכה לנזיפות. על פי המכתבים אשמי-דגן הוא חייל תקיף שלטשלא מפחד להילחם, תכונות אלה מביאותהביאו את שמשי-אדד להסתמך עליו ללא היסוס. אישמי- דגן הצטרף לגינויי אביו לאחיו ותרם להם. באחד המכתבים הוא כותב לו: "למה אתה מקים יללה על הדבר הזה? זו לא התנהגות ראויה.

במכתביםבמכתב אחר אשמי-דגן מצווה על אחיו "להראות קצת שכל ישר", ובמכתב נוסף הוא ורהמורה לו להפסיק לכתוב ישירות לאביו שמשי-אדד אלא להשתמש בו כמתווך בינו ובין אביוביניהם. ייתכן ואשמי-דגן רצה לחזק בכך את מעמדו כיורש, או שרצה לעזור לאחיו שיראה יותר מוכשר בעיני האב.

== אזור שלטוןשלטונו ==

למרות שאביו התייחס אליו כבעל תבונה פוליטית וחייל מוכשר, לא הצליח אשמי-דגן  לשמור  לאורך זמן על האימפריה שאביו הקים, לאחר שזה מת. הוא איבד את רוב השטחים ונשאר מלך רק באכלתום והעיר אשור. הוא ניהל מספר מתקפות במטרה להחזיר לעצמו את השליטה שאזורבאזור ה[[חבור]] העליון. לאחר שאיבד מכוחו הוא ניהל מערכת יחסים קורקטית עם בבל, אשנונה ומארי, למרות שאחיו גורש ממנה על ידי [[זימרילים]]. חמורבי ביקש ממנו  תגבורת לפחות פעם אחת. תגובתו המסויגת של אשמי-דגן  והתמיכה המעטה, לא הייתה לשביעות רצונו של חמורבי. מאוחר יותר חמורבי  כבש את אשור ואת שטחה כנראה בתקותבתקופת מלכותו של אשמי-דגן.

בתיעוד ההיסטורי מופיעים מספר מסעות מלחמה שאשמי-דגן ניהל כנגד שבטים נוודים וממלכת אשנונה שהייתה האויבת העיקרית שלו, הוא ניהלהיה שותף למלחמותיו של אביו, וניהל איתה מאבקים בתקופה שאביו היה בחיים וגם לאחר מותו. הוא היה שותף למלחמותיו של אביו, 

תקופת מלכותו של אשמי-דגן באכלתום הייתה רצופה במאבקים. הוא לא הצליח לשמור על כוחה של העיר והיא הייתה נתונה להתקפות רבות של שליטים בסביבה, במיוחד [[זימרילים]] שליט מארי, שמלך לאחר ניצחונו על ישמח-אדד. זימרילים שיתף פעולה עם איבלפיאל השני מלך אשנונה,{{הערה|משה ענבר, '''[http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=99059930&nPageNum=24&nPageOffset=4763&sSearchText=%D7%90%D7%9B%D7%9C%D7%AA%D7%9D#34.6648.8.fitwidth נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי] ''', [[מוסד ביאליק]], 2007, עמ' 16}} וביחד הם תקפו את אכלתום. בשנת 1770/1771 לפנה"ס, כבש צבא אשנונה את אכלתום (וגם את העיר [[אשור (עיר)|אשור]]) בעת שאשמי דגן היה בבבל אצל [[חמורבי]]. בשנת 1765 נכבשה אשנונה על ידי [[עילם]]. אשנונה שלטה באותה עת באכלתום. הכוח המשיך במעלה החידקל, כבש את אכלתום וכרת ברית עם תושבי העיר.{{הערה|משה ענבר, '''[http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=99059930&nPageNum=24&nPageOffset=4763&sSearchText=%D7%90%D7%9B%D7%9C%D7%AA%D7%9D#37.253.8.fitwidth נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי] ''', מוסד ביאליק, 2007, עמ' 19}} אשמי דגן נחשד בנאמנות לחמורבי ולכן הובא לאשנונה לבירור בפני השליט העילמי. הוא שילם דמי כופר כדי להשתחרר ומצא מקלט אצל חמורבי. באותה שנה חזר אשמי דגן לאכלתום והשתלט עליה תוך שהוא כובש שטחים נוספים. לאחר מכן סייע לחמורבי במאבקו בעילם. כתוצאה מכך, שוב תקפו כוחות עילם את אכלתום אבל לא הצליחו לכבוש אותה, בעקבות קואליציה של מלכים שבאה לעזרתו של אשמי דגן. בשנת 1762/1763 ביקש אשמי דגן את עזרתו של חמורבי באחד ממאבקיו ולא קיבל סיוע. מאוכזב מהעדר עזרה מצידו של חמורבי, כרת אשמי דגן ברית עם אשנונה. בהמשך הידקה אשנונה את קשריה עם בבל ונטשה את אשמי דגן. תושבי העיר, שלא היו מרוצים מהברית אותה כרת עם אשנונה, גרשו אותו והוא שוב קיבל מקלט בבבל. לאחר מכן ניצח חמורבי את אשנונה וצירף לממלכתו גם את אכלתום. העיר הפכה להיות עיר [[וסאל|וסאלית]] של בבל, שהפכה להיות שליטה על חלק גדול של מסופוטמיה.

אשמי-דגן ניהל יחד עם אביו  מסעות מלחמה כנגד שבט נוודי ממוצא אמורי ששמו היה "יאילנום". הם הביסו את השבט וכבשו את בירתו. הםבנוסף ניהלונלחמו גםוכבשו כבשו גם את העיר ארפחום, ולאחר מכן את כבשו את ממלכת קברה ואורבל. בהמשך כבשו גם את [[נינוה]] שהייתה בירת ממלכת נרוגום.{{הערה|משה ענבר, '''[http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=99059930&nPageNum=24&nPageOffset=4763&sSearchText=%D7%90%D7%9B%D7%9C%D7%AA%D7%9D#27.8315.8.fitwidth נבואות, בריתות ושבטים בתעודות מארי] ''', מוסד ביאליק, 2007, עמ' 10}} אשמי-דגן נתן יחס שונה ומועדף לאנשי הממלכות על פני אנשי השבטים. הוא איפשר לאסירים בעלי מקצוע מיומנים להצטרף לצבאו. רק במכתב אחד שהוא כתב לישמח-אדד יש ציון של אלימות כנגד האסירים. לעומת זאת במכתבו לישמח-אדד הוא מורה לו להרוג את כל אנשי השבט, בעוד ששמשי אדד אביו, הורה לפני כן לישמח-אדד להגביל את ההרג רק להנהגה ולאנשי הצבא.