השושלת הפאטמית – הבדלי גרסאות

'''הפאטמים''', '''השושלת הפאטמית''' או '''אלפאטמיון''' ([[ערבית]]: '''الفاطميون''', על שמה של [[פאטמה בת מוחמד]]) הייתה שושלת שליטים [[שיעים]] שהתקיימה מ-[[5 בינואר]] [[909]] עד [[1171]] ושלטה על אזורים שונים ב[[צפון אפריקה]] וב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] לרבות [[מצרים]]. המונח "פאטמי" מתייחס לעתים גם לנתיני הח'ליפות. העלית השלטת השתייכה לענף ה[[איסמאעיליה|אסמאעילי]] של ה[[שיעה]]. ה[[ח'ליף|ח'לפים]] הפאטמים היו גם [[אימאם|אימאמים]] שיעים, והייתה להם חשיבות דתית בעיני המאמינים האסמאעילים.

==מוצאם וחשיבותם==

 

חשיבותם של הפאטמים בתולדות האסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח'ליפות לבין האמאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה. הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותה ממהדיה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום). מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, הייתה גורם חשוב גם בעיצוב האמירות הזנגית עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית על ידם בתקופת [[צלאח א-דין]], וכמו כן הקרינה על ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית. מבחינה כלכלית, הייתה הח'ליפות הפאטמית משגשגת ברוב שנותיה, עד לרעב גדול שהכה בארץ משהנילוס עמד ולא גאה במשך שנתיים רצופות. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת-היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית, שרבים מבניה כלכלו בדרך זו את צעדיהם.