אפוריה – הבדלי גרסאות

השימוש באפוריה מוכר מהדיאלוגים של אפלטון, בעיקר מהמוקדמים שבהם. בדיאלוגים, אנשי השיחה ([[מצביא|מצביאים]], [[סופיסטים]], [[רטוריקה|רטוריקנים]] וכדומה) פותחים את הדיון בהגדרה שלהם. סוקרטס מתחיל לשאול שאלות ולתת דוגמאות נגדיות. הוא לא טוען ישירות נגד ההגדרה, אלא מנסה להבינה עד הסוף. בתהליך הזה הוא חושף את הפגמים מאחורי ההגדרות, ובכך מערער את ביטחונם של אנשי שיחו. לתהליך הזה קוראים ה[[השיטה הסוקרטית|שיטה הסוקרטית]], על שמו. סוקרטס טוען כי הוא עצמו חש באפוריה והוא גורם לבני שיחו לחוש בה גם כן. רק אחרי שמגיעים לאפוריה יכולים להתחיל לבנות שיטה פילוסופית אמיתית{{הערה|שמואל שקולניקוב ואלעזר וינריב. פילוסופיה יוונית. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה תשנ"ז 1997-תשס"א 2001 כרך ב}}. אפוריה משמשת ככלי [[רטוריקה|רטורי]], ולא רק פילוסופי.

 

 

דרידה הגדיר את האפוריה כמצב של חוסר מוצא, סתירה פנימית בטקסט. אבל הוא טוען שלמרות זאת, מצב זה עדיף על כל פישוט שגוי של המציאות{{הערה|Hassan mohamed Gziel. Four Jacobean plays examined in terms of Derridian Aporia and the Dialogic concept of Mikhail Bakhtin. PH. D ThesisBar Ilan University Ramat Gan. 1998 p. 2}}.