ענישה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תבנית:מפנה |
|||
שורה 69:
במדינות רבות מתקיים דיון בשאלת שיקול הדעת שיינתן לשופט באשר לחומרת הענישה. כיוון שהחוק הפלילי קובע לרוב עונשי מקסימום, השופט יכול להטיל עונשים בחומרה מגוונת מאוד. לדוגמה - [[חוק העונשין]] הישראלי קובע עונש מרבי של 20 שנות [[מאסר]] בגין [[הריגה]] והשופט רשאי לגזור על הנידון כל תקופת מאסר שלא תעלה על 20 שנים (בהנחה שלא נקבע רף תחתון).{{ש}}
בשנות ה-90, התקיים בישראל דיון ציבורי ער לגבי היקף שיקול הדעת בעת הטלת העונש, מכיוון שנמצא שלעתים נגזרים עונשים שונים על עבירות דומות.
בשנת 1997 פורסם דו"ח ועדת גולדברג (הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין), שמונתה על מנת לבחון כיצד ניתן להנחות את השופטים בבואם להטיל עונשים. רוב חברי הוועדה הציעו שהעקרון המרכזי בגזירת דין יהיה "עקרון ההלימה" - שהעונש יהלום את חומרת העבירה הפלילית (בכך תמכה הוועדה בגמול כמטרה עיקרית בענישה). כדי לממש עיקרון זה, הוצע שיקבע בחוק "עונש מוצא" עבור כל עבירה, ויהיה ניתן לחרוג ממנו רק בהתקיים נסיבות מחמירות או מקילות שיפורטו בחוק. בשנת 2006 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ממשלתית שביקשה ליישם את המלצות הוועדה, אך לא נעשה התקדמות בהליך החקיקה של הצעת החוק{{הערה|1=הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92 ) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו 2006}}. במקום זה תוקן חוק העונשין (תיקון מס' 113 נכנס לתוקף ביום 10/07/2012).
"חוק המחוקק מבקש בכך, בין היתר, להעניש בהתאם לעקרון החוקיות אשר עומד בבסיס דיני העונשין ולפיו אין מקום לענישה לא אחידה. המחוקק ביקש להסדיר את הליך קביעת העונש על ידי ביהמ"ש בחוק כך שלא יהיו מקרים בהם עבריינים שביצעו עבירה דומה יקבלו עונשים שונים במידה רבה. המחוקק קבע את העקרונות והשיקולים שינחו את ביהמ"ש בקביעת העונש ואת משקלם היחסי, בסימן א'1 לחוק העונשין- "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" .
סעיפים 40(א)- 40(יד) לחוק העונשין מונים שלושה שלבים עיקריים בגזירת העונש על הנאשם:
השלב הראשון- קביעת מתחם ההלימה לפי סעיפים 40א- 40ג. על השופט לקבוע את מתחם העונש ההולם את מעשה הנאשם לפי שלושה קריטריונים:
# '''חומרת מעשה העבירה'''- הערך החברתי הנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו.
# '''נסיבות הקשורות בביצוע העבירה'''- בסעיף 40ט מפרט המחוקק את הנסיבות אותן יש לשקול וביניהן התכנון שקדם לעבירה, הנזק שנגרם או היה צפוי להיגרם מביצוע העבירה, קרבה לסייג לאחריות פלילית ואכזריות והתעללות.
# '''מידת אשמו של הנאשם'''.
השלב השני- חריגה ממתחם ההלימה. לאחר שנקבע המתחם הראשוני של העונש לפי עקרון ההלימה, רשאי השופט לחרוג ממתחם ההלימה תחת שני שיקולים:
# '''הגנה על שלום הציבור:''' סעיף 40ה קובע שלמען הגנה על שלום הציבור רשאי השופט להחמיר את עונשו של העבריין ולחרוג ממתם ההלימה. עם זאת, המחוקק הגביל חריגה זו וקבע שלא תהיה החמרה ניכרת מעבר למתחם ההלימה.
# '''שיקום:''' סעיף 40ד קובע שניתן להקל בעונשו של העבריין במקרים בהם השתכנע השופט שהעבריין יכול להשתקם ולשנות את דרכיו באמצעות עזרה מקצועית או רצון. לעומת ההגנה על שלום הציבור, במקרים של אפשרות שיקום לא הגביל המחוקק את החריגה ממתחם ההלימה והשופט רשאי להקל באופן משמעותי בעונש בכדי לאפשר שיקום והשתלבות חוזרת בחברה.
השלב השלישי- קביעת העונש הספציפי בתוך מתחם הענישה. בשלב האחרון השופט קובע את עונשו של הנאשם בתוך המתחם לפי שיקולים המחמירים או מקלים בעונשו.
# שיקולי הרתעה אישית והרתעת הרבים- סעיפים 40ו ו40ז.
# נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. לפי סעיף 40יא יש לקחת בחשבון שיקולים כגון פגיעת הענישה בנאשם ובמשפחתו, שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק, התנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חייו, עברו הפלילי ועוד.
# נסיבות נוספות. בסעיף 40יב המחוקק השאיר לבית המשפט פתח לשקול נסיבות נוספות שהמחוקק לא מנה בחוק, בכדי לקבוע את העונש הספציפי של הנאשם.
==הביקורת על השימוש בענישה כאמצעי חינוכי{{הערה| שרה שמעוני, שרית סגל וורדה שרוני (1997), "http://www.mofet.macam.ac.il/ktiva/publish/catalog/Pages/theory/634658753858107705.aspx משמעת בכיתה: היבטים פסיכולוגיים וחינוכיים]". מכון מופ"ת}}==
| |||