פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 1,248 בתים ,  לפני 3 שנים
חסום זה חסום
 
==ביוגרפיה==
פולוצקי נולד בשנת [[1905]] [[י"ג באלול]] [[תרס"ה]] ב[[ציריך]] בירת [[שווייץ]] לאביו אברהם (חימאי){{הערה| אנציקלופדיה לחלוצימהיישוב ובוניו עמ' 3877}}, בן להורים ממוצא [[יהדות רוסיה|יהודי רוסי]] מ[[חצי האי קרים|קרים]], שעברו לציריך בשל גל ה[[פוגרום|פוגרומים]] שגאה ב[[האימפריה הרוסית|רוסיה]] במהלך [[מהפכת 1905]]. אביו היה [[כימאי]] ואמו הייתה מורה לשפות. את רוב שנות ילדותו עשה ב[[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]], ובעיקר בבירתה [[ברלין]].
 
לדבריו, את הכישרון לשפות ירש מאמו. כבר מגיל צעיר התעניין פולוצקי בשפות, ועוד בנעוריו [[פוליגלוט|למד]] [[רוסית]], [[לטינית]], [[צרפתית]] ו[[אנגלית]]. לימים סיפר כי אחת החוויות המעצבות שהובילו אותו ללימודי [[מצרית]] הייתה עיון בספר על [[רומא]] ו[[העת העתיקה|ימי קדם]]; בספר הופיע [[תבליט]] של [[קלאופטרה]] ולצדו שמה כתוב ב[[הירוגליפים]]. פולוצקי הוקסם מצורתם ופנה ל[[המוזיאון המצרי (ברלין)|מוזיאון המצרי בברלין]], שם רכש את הספר "ה[[הירוגליפים]]" מאת [[אדולף ארמן]], וזכה להיכרות ראשונה עם קיצור ה[[דקדוק]] המצרי. כשסיים את לימודיו התיכוניים כבר היו לו ידיעות במצרית קלאסית, במצרית רעמססית, ב[[קופטית]] וב[[סורית]].
 
ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות העשרים]] הועסק על ידי [[האקדמיה למדעים]] בברלין כמפענח ספרי [[פפירוס]] [[מניכאיזם|מניכאיים]] בשפה הקופטית. בתקופה זו גם כתב את הערך "[[מניכאיזם]]" שפורסם ב[[אנציקלופדיה לעולם הקלאסי]] (הידועה גם בשם "פאולי-ויסובה", Pauly–Wissowa). למד ב[[אוניברסיטת ברלין]], שם היה תלמידו של [[קורט זתה]], וכעבור שנה עבר ל[[אוניברסיטת גטינגן]], שם קיבל תואר [[דוקטור]] בשנת [[1926]]. באוניברסיטת גטינגן עסק במחקר והשתתף ב"מפעל [[תרגום השבעים]]", אז טיפל בחומר יווני, קופטי, סורי וערבי. בעקבות [[עליית הנאצים לשלטון]] [[העלייה החמישית|עלה לארץ ישראל]] והצטרף לאוניברסיטה העברית בשנת [[1934]], שם הקים את החוג לבלשנות ולימים כיהן כ[[דקאן]] הפקולטה למדעי הרוח.
 
ב[[ירושלים]] חזר לעסוק בשפה המצרית, והתחיל לעסוק גם בשפות השמיות החיות, ובעיקר באקסצנטריות שבהן – הן מבחינתן ריחוקן הגאוגרפי מהמרכז והן מבחינת המבנה הדקדוקי שלהן. בירושלים גם התחיל ללמוד [[געז|חבשית עתיקה]] מפי [[נזיר (נצרות)|נזיר]] [[חבש]]י, אשר עודד אותו ללמוד גם [[אמהרית]].
 
פולוצקי היה מחשובי החוקרים המודרניים של הלשון המצרית וה[[שפות שמיות|לשונות השמיות]]. בשנת [[1936]] זכה לפריצת דרך מכרעת בתחום ה[[פועל (בלשנות)|פועל]] במצרית, שאותה זקף בין היתר לידיעותיו באמהרית. פריצת דרך זו היוותה תגלית בולטת ומהפכנית ביותר בתחום הדקדוק המצרי, והיא שהובילה לאחד מהישגיו המשמעותיים ביותר של פולוצקי - פרסום "Études de syntaxe copte" בשנת [[1944]], אשר הניח את יסודותיה של שיטת הניתוח התחבירי-מבני הנקוטה ב[[אסכולת ירושלים]] של חקר הבלשנות המצרית. פרסום זה הביא לשינוי יסודי ומהותי בבסיס המדעי של הבנת המבנה התחבירי של השפה המצרית העתיקה והשפה הקופטית. במחקריו עסק בלשונות ה[[עברית]], ה[[יוונית]] ובלשונות מזרחיות - בראש ובראשונה מצד מבנן התחבירי. התמחותו המיוחדת הייתה ב[[מצרית]], [[קופטית]], [[סורית]] חדשה ו[[דיאלקט|ניב]]ים אתיופיים.
 
בשנות השלושים נהג יעקב להיפגש מדי שבת ולשוחח על עניינים ברומו של עולם, עם מספר מצומצם של חברים בביתו של [[ג'ורג' ליכטהיים]], במה שנתפרסם כ'''חוג פילג"ש''', על שם שמותיהם של המשתתפים: יעקב <big>'''פ'''</big>ולוצקי, [[האנס יונאס|האנס <big>'''י'''</big>ונאס]], [[יוחנן לוי| יוחנן האנס <big>'''ל'''</big>וי]], <big>'''ג''''</big>ורג' ליכטהיים, <big>'''ג'''</big>רשם שלום, ו[[שמואל סמבורסקי|<big>'''ש'''</big>מואל סמבורסקי]]{{הערה|1=אברהם שפירא, "המורשה כמקור לתחייה: לזהותו הרוחנית של גרשם שלום", בתוך: גרשם שלום, עוד דבר, פרקי מורשת ותחיה (ב), כינס וערך אברהם שפירא, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ן-1989 (להלן: "שפירא, זהותו הרוחנית של שלום"), עמ' 17. לפי גרשם שלום, תערוכת זכרון, עמ' מ.}}
 
בשנת [[1959]] נבחר כחבר [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]]. בשנת [[1962]] זכה ב[[פרס רוטשילד]] במדעי הרוח, בשנת [[1966]] זכה ב[[פרס ישראל]] ל[[מדעי הרוח]] וב-[[1982]] ב[[פרס הארווי]].