עקרון החוקיות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
סש (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
סש (שיחה | תרומות)
עקרון החוקיות הפלילי
שורה 69:
 
==פרשנות החוק הפלילי==
אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פי חוק {{הערה|[1] חוק העונשין, התשל"ז– 1977 (תיקון 39)}}אדם פרטי, הוא בעל זכויות מטבע ברייתו, ולכן מותר לו לעשות כל מה שלא נאסר עליו במפורש בחוק . עקרון החוקיות בדיני העונשין מהווה הוא את אחד מארבעת עקרונות היסוד עליהם מושתתים דיני העונשין המודרניים, ועיקר מהותו מתמצה בקביעת מסגרת התצורה של תחולת הנורמה הפלילית. פרופ' פלר (פלר וקרמניצר יצרו את תיקון 39 לחוק העונשין ועיצבו את המשפט הפלילי) כתב ספרים – יסודות בדיני העונשין. הוא  מגדיר את עקרון החוקיות: "אין עבירה ואין עונש אלא על פי חוק שעמד בתוקפו בעת עשיית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשייתה".
 
ההבדל בין אדם פרטי לבין רשות שלטונית בא אפוא לידי ביטוי במקום שבו החוק שותק לגבי חוקיות הפעולה (כלומר, איננו אוסר ואיננו מתיר). במצב כזה, על פי עקרון החוקיות הפלילי מותר לאזרח לפעול ללא מורא או הפרעה. לרשות המינהלית, הכפופה לעקרון החוקיות המינהלי, לעומת זאת, אסור לבצע את הפעולה, וזאת כל זמן שהמחוקק לא הסמיך אותה לעשותה{{הערה|[2] זמיר, 50; ברכה 36.}}
 
----
 
"עקרון החוקיות משפיע גם על [[פרשנות (משפט)|פרשנות]] החוק הפלילי הישראלי, אולם היקף ההשפעה שנוי במחלוקת. בסעיף 34כא ל[[חוק העונשין]] נקבע:
:"ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין."
ונטען שהוראה זאת נובעת מעקרון החוקיות. עם זאת, רוב שופטי [[בית המשפט העליון]] ובראשם [[אהרן ברק]] נותנים לסעיף זה היקף מצומצם בהדגישם את המילים "לפי תכליתו" כקודמים להוראה לבחור בפרשנות המקילה{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/08/310/088/e04/08088310.e04.htm ע"פ 8831/08], פסקה 20}}. הסביר את עמדתו השופט [[אהרן ברק]]{{הערה|ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 421, 427 (1980), כמצוטט ב-[http://elyon1.court.gov.il/files/03/540/046/B13/03046540.b13.htm ע"פ 4654/03], סעיף 10}}:
:"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק"
.
כנגד עמדה זאת הושמעה ביקורת בתוך בית המשפט ומחוצה לו. נטען שיש לתת לעקרון החוקיות עדיפות מכיוון שהיא מצמצמת את גדרי האיסור הפלילי ומשמיעה חירות רבה יותר לפרט. בנוסף, [[מרדכי קרמניצר]] וליאת לבנון הזהירו מפני מתן פרשנויות שונות לאותו חוק בזמנים שונים לנאשמים שונים, והשופט [[אשר דן גרוניס]], דרש בעמדת יחיד מול שמונת עמיתים את עליונות עקרון החוקיות גם אם זה יביא "לזיכויו של אדם שביצע מעשים מכוערים ובלתי מוסריים", שכן "אין להימלט מכך, על פי שיטתי, אם רוצים אנו לקיים את העקרונות הבסיסיים ביותר של המשפט הפלילי"{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/07/870/109/n06/07109870.n06.htm דנ"פ 10987/07], פסק דין מיום 2 במרץ 2009], דברי השופט אשר גרוניס, סעיפים 2-3}}"
השופטת [[עדנה ארבל]] הציעה דרך ביניים{{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/03/540/046/B13/03046540.b13.htm ע"פ 4654/03], סעיפים 9-11}} על פיה יש להבחין "בין הוראה פלילית שעניינה באיסור המצמצם את חירות הפעולה של אדם לבין הוראה "פלילית" שאינה עוסקת בהתוויית גדרי המותר והאסור של ההתנהגות". בהתאם לעמדה זאת, כאשר מפרשים את החוק כדי לברר האם מעשה בכלל אסור, יש לפרשו באופן מצומצם בהתאם לעקרון החוקיות, אולם כאשר מפרשים הוראת חוק לגבי העונש, יש מקום לפרשנות תכליתית יותר.
 
==הערות שוליים==