צ'ארלס גורדון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏חרטום: תיקון קישור
שורה 75:
 
===חרטום===
גורדון יצא לקהיר בינואר [[1884]] בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר הוא קיבל הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים, סר [[אוולין ברינגבארינג, הרוזן הראשון מקרומר|אוולין ברינגבארינג]], ומונה כמושל כללי. במסעו דרומה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לחרטום ב-[[18 בפברואר]]. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון ניסה ברינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. ברינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי, אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "[[הטיימס]]" על הרעיון, והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
 
התקדמות המורדים לחרטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עות'מאן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של גנרל סר [[ג'ראלד גרהם]] לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גרהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לחרטום והצטרפו אל המהדי; הם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין חרטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וחרטום הייתה מבודדת לחלוטין.