זכריה פרנקל – הבדלי גרסאות

הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי [[רבי יהודה הנשיא]] ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות.{{הערה|Alan Jeffery Avery-Peck, Jacob Neusner, The Mishnah in Contemporary Perspective, BRILL, 2006. עמ' 156.}} אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס בשום מקום למקור התורה שבעל פה. על המושג [[הלכה למשה מסיני]] כתב – בהרחבה של דברי הרא"ש במקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים, שהציגו חלק מאותן הלכות כחידושים מאוחרים שהשם הוחל עליהן בדיעבד – כי כל המסווגות ככאלו הן למעשה מנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: {{ציטוטון|והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא [[בית הלל ובית שמאי|דב"ש וב"ה]] שהוא {{מונחון|הל"מ|הלכה למשה מסיני}}, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור '''כאילו''' נאמר למשה מסיני}}.

הירש ו[[עזריאל הילדסהיימר]] האשימו אותו בכפירה גמורה. הרש"ר פרסם בכתב-העת שלו "ישורון" סדרת מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר, שתקפו אותו כנוגד את האמונה ב[[תורה מן השמים]]. הוא ניצל את העניין כדי לתבוע מפרנקל להבהיר אחת ולתמיד אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. [[הרמן כהן]] הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרנקל. הלהבתשובה, ניצלהדגיש את ההזדמנות להדגישהלה כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו למתקפהלתבוע עליואת אותו הסבר, כמו הרבנים [[צבי בנימין אויערבך]] בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". [[שי"ר]] בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. [[שלמה זאב קליין]] יצאפנה גםאף הוא נגדבבקשה מנהלדחופה הסמינרלהבהרה בחיבורבחיבורו "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא; הוא הצהיר כי ספרו אינו עוסק ב[[תאולוגיה]] אלא במחקר מדעי. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור. בשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון [[היינריך גרץ]], שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם.

פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי הירחון להיסטוריה ובית המדרש היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא המכוןברסלאו הרב [[אלכסנדר קוהוט]] הביא את הגישה שרווחה שם לאמריקהלארצות הברית ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית ב[[בית המדרש לרבנים באמריקה]], שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של [[היהדות הקונסרבטיבית]]. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים באמריקה והתמצבה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של הקונסרבטיבים, כמו "מסורת ושינוי" מאת הרב מרדכי וקסמן, הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים.