קנטוניסטים – הבדלי גרסאות

'''הקנטוניסטים''' היו ילדים שנלקחו על ידי הרשויות ברוסיה של המאה ה-19, חונכו במסגרת צבאית עד שהגיעו לבגרות וגויסו לכוחות המזוינים. בתקופת ה[[צאר]] [[ניקולאי הראשון]] נכללו גם יהודים בין הקנטוניסטים, והרשויות הפעילו כפייה כדי לנצרם. האחרונים כונו '''חיילי ניקולאי''' (ב[[רוסית]]: Николаевские солдаты). שיטת הקנטוניסטים בוטלה על ידי [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה|אלכסנדר השני]] ב-[[26 באוגוסט]] [[1856]].

 

ב-1794, זמן קצר לאחר השלמת [[חלוקת פולין]] השלישית וסיפוח שטחים המאוכלסים מיליוני יהודים ל{{ה|אימפריה הרוסית}}, התקבל חוק שאפשר להם פטור מגיוס החובה תמורת תשלום מס. זו הייתה אחת האוכלוסיות המעטות בקיסרות שנהנתה מכך; התקנה עברה בקלות מאחר שהצבא התנגד ממילא לגיוסם, מתוך אמונה שאינם כשירים כהוא זה להיות חיילים. ב-1827 החליט [[ניקולאי הראשון]], שהיה [[מיליטריזם|מיליטריסט]] מושבע, לבטל את הפטור למעט עבור נכבדים כמו רבנים, סוחרים אמידים וראשי קהל. מניעיו היו חיזוק השוויון בין נתיניו, במסגרת נטייתו ה[[אוטוקרט]]ית, והתערות היהודים באוכלוסייה. בנוסף, ציפה שהמגויסים יהפכו מועילים כלכלית לאחר שירותם. חוק הגיוס של 1827 הוחל על קבוצות אחרות שהממשל ראה כבעייתיות, כמו בניהם של מורדים פולנים, צוענים פינים (קאאלה) ועוד. כיתר החיילים, היה על המגויס לשרת כעשרים וחמש שנים מהגיעו לגיל שמונה-עשרה. אחד הסעיפים בתקנות לגבי יהודים אפשר לקהילות לספק גם ילדים בני שתים עשרה עד שבע-עשרה כדי להשלים את המכסה; אלה נועדו להיקלט כקנטוניסטים.

 

הרשויות לא עודדו גיוס ילדים יהודים. העמידה במכסה הוטלה על ראשי הקהל היהודיים, אך הרשויות חיברו שורה של תקנות שנועדו להבטיח כי הנשיאה בעול תתחלק באופן הוגן בין שכבות הציבור. מנהיגי היהודים ניצבו מול הצורך לספק את המספר הנדרש. כפי שציין ההיסטוריון ג'ון ד. קליר, הם העדיפו מטבע הדברים לשמר את בעלי המעמד בחברה: הם עצמם, העשירים והרבנים, בני משפחותיהם ובחורי הישיבות. כמו כן, בעלי משפחות צעירים היו חיוניים לקהילות. הפלח שניתן היה לוותר עליו בקלות הרבה ביותר היה ילדי העניים. העובדה שהם נשאו בעול המסים עבורם סיפקה לראשי הקהל הצטדקות, והגיוס הוצג לעתים כתרומתם של העניים למילוי הנטל על העדה. על אף התקנות – בין היתר, הונחו האחראים לוודא כי בעלי עבודות יצרניות ייפטרו מהחובה ככל האפשר – שנועדו להטיל את הגיוס על כל הציבור, הרשויות היו לרוב מושחתות ואפשרו לקהל לבחור כרצונו כל עוד עמד במספר הנקוב. הפרנסים אף הפעילו מערכת של "חאפערים" ("תפסנים" ביידיש מזרחית), לוכדים שעבדו תמורת תשלום והיו אחראים על איתור מועמדים מתאימים וחטיפתם במקרה שניסו להסתירם. מספרם של הקנטוניסטים היה בלתי-פרופורציונלי: מתוך כשבעים אלף יהודים שגויסו לצבא בימי ניקולאי הראשון, היו חמישים אלף מתחת לגיל שמונה-עשרה. צעדיהם של הפרנסים עוררו מתח חברתי עז, והשלטונות הוצפו בתלונות על מוסדות הקהל, שהיו כבר שנים משותקים בגלל הסכסוכים התכופים בין [[חסידים]] ל[[התנגדות לחסידות|מתנגדים]]. קליר ציין כי תפקודם המושחת בשאלת הקנטוניסטים היה כנראה הגורם הסופי שהניע את הממשלה לבטל אותם ב-1844. שיר עם ידוע שהתפרסם באותם ימים סיפר על "פרנסינו ורבנינו המסייעים לתת אותם... לזושא רקובר שבעה בנים, ורק בנה יחידה של לאה האלמנה ביוונים."

 

 

החיילים המשוחררים זכו להטבות שיהודים לא זכו להם בדרך כלל, כמו לגור בערים מחוץ ל[[תחום המושב]]; ואכן היו ממייסדי קהילות יהודיות חדשות מחוץ לתחום המושב (למשל קהילת [[חרקוב]]). ב-1856, כחלק ממדיניותו הליברלית יחסית, ביטל אלכסנדר השני את מוסד הקנטוניסטים בכלל. היהודים היו אסירי תודה על כך במיוחד. הממשלה נסוגה מניסיונות דומים לכפיית הנצרות, מאותם שיקולים שהניעו את ההתנגדות לכך עוד בהתחלה. במהלך העשורים הבאים התנהלה סדרה של משפטים נגד קנטוניסטים לשעבר ששבו ליהדות, באשמת המרת דת; רבים הצדיקו את עזיבת הנצרות בכך שאולצו לקבל אותה כילדים. רובם המכריע זוכה עקב כך.

כיוון שגזירת הקנטוניסטים גרמה להעברה על דת, שימשה גזירה זו לדיונים שונים מבחינות מוסריות והלכתיות. דוגמה להתלבטות הייתה האפשרות להנצל על ידי מסירת ילדים אחרים (הידוע בהלכה כאיסור "[[מוסר (הלכה)|מוסר]]"). בין ראשי הרבנים שדנו בשאלה זו היה הרב [[דוד מנובהרדוק]] מחבר "גליא מסכת". ה[[ישראל מאיר הכהן|חפץ חיים]] ורבי [[אלחנן וסרמן]] דנו ביחס לקנטוניסטים (קובץ מאמרים חלק א עמוד מא ובעמוד שלו). שאלות נוספת שנדונו היו האם חייב אדם [[קידוש השם|למסור את נפשו]] בעניין זה, האם חל כאן דין "ייהרג ואל יעבור" וגם האם מותר לאדם למסור את עצמו תחת בנו, והאם מותר לסייע ביד האב כזה (דיון בדין [[לפני עיוור לא תיתן מכשול]]).‏‏{{הערה|1=‏ראו שו"ת צמח צדק יו"ד [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/zz/shut/2/91/1 סימן צ] ו[http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/zz/shut/2/302 סימן רצ] (כתובים ברמז מחשש [[צנזורה]], ראו בהערות שם).‏}}

 

בין יהודי רוסיה, היה נהוג לשיר ניגון על המילים [[הצילני נא]], כתפילה להנצל מהגזרה. ה[[משורר]] ה[[יידי]] [[יום טוב עהרליך]] כתב והלחין מספר שירים המתארים מצבים מחיי הקנטוניסטים.