צוות קרב פייפר בקרב על הבליטה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 27:
מפקד דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה, הורה לצוות קרב נוסף בפיקודו של גוסטב קניטל (Gustav Knittel) לנוע צפונה כדי לתמוך במאמץ של פייפר. קניטל חצה את הגשר בסטאוולו והמשיך לכיוון לה גלייז, אך בשעות הלילה השתלטו האמריקאים על העיר, ובכך ניתקו למעשה את שני צוותי הקרב הגרמניים מעורפם. פייפר המשיך לחתור לחזור לנתיב התנועה המתוכנן שלו, ולכן ניסה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, שנמצא ממערב לסטומון (Stoumont). ב-19 בדצמבר בבוקר כבש כוחו את סטומון, אך כוח שריון אמריקני בלם את כוח החלוץ שלו סמוך לתחנת הרכבת של סטומון, לאחר שהשמיד מספר טנקים, ואילץ אותו לסגת לאחור. מחסור מחריף בדלק מנע ממנו לחדש את ההתקפה ולהמשיך להתקדם. בשעות הערב הגיע לאזור רגימנט מהדיוויזיה המוטסת ה-82 בפיקודו של גנרל [[ג'יימס גאווין]] וסייע ליחידות מהדיוויזיה ה-30 לחסום את נתיבי ההתקדמות של פייפר.
 
במהלך שלושת הימים הבאים ניסו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה נואשות לחבור לפייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. כוחו של פייפר הותקף משלושה עברים על ידי יחידות מדיוויזיית החי"ר ה-30, הדיוויזיה המוטסת ה-82, וצוות קרב ב' של הדיוויזיה המשוריינת ה-3. לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר בלה גליז כוח מאסף קטן, שנועד לעכב את המרדף אחריו ולפוצץ את הטנקים, הציוד הכבד וכלי הרכב שננטשו בכפר, את הפצועים הגרמנים שלא יכלו לנוע ו-170 שבויים אמריקנים, שנפלו בשבי בימי הלחימה האחרונים. לאחר מסע של 20 ק"מ לכיוון דרום-מזרח דרך היערות, שארך 36 שעות, חצו שרידי כוחו של פייפר את נהר סאלם וחברו לכוחות הגרמניים בגדה המזרחית של הנהר בשעות הצהריים של ה-25 בדצמבר. הוא הותיר מאחוריו בלה גליז ובסטומון 3228 טנקים (כולל 7 טנקים מדגם [[טיגר II|קינג טיגר]]), 6 תותחים מתנייעים, ציוד רב נוסף ו-127 שבויים ופצועים{{הערה|RawsonCook, Andrew. '''Battle of the Bulge 1944-1945 The History PressIbid''', 2011,p.244 pp.68-69}}.
 
לפי מקורות גרמניים, אבדות צוות קרב פייפר מה-16 עד 27 בדצמבר הסתכמו ב-45 טנקים (כולל 13 טיגרים) וכ-900 לוחמים (לא כולל חיילים לא קרביים בדרגי האספקה שלו).